המדינה דוחפת את ערביי ישראל להקצנה

>> לחשש הגדול מפני התפרצות אלימה של ערביי ישראל בעקבות אירועי המשט יש על מה להסתמך. רק לפני עשר שנים זה קרה: פרוץ האינתיפאדה השנייה בשטחים הביא לגל של מחאות אלימות במגזר הערבי, הידועים כאירועי אוקטובר 2000, שהסתיימו ב-12 ערבים ישראלים הרוגים, וגם יהודי אחד.



בעקבות אירועי אוקטובר 2000 הוקמה ועדת חקירה ממלכתית - ועדת אור. בדו"ח שלה התייחסה ועדת אור לגורמי הרקע שהביאו להתפרצויות האלימות ברחוב הערבי - התסכול הרב של ערביי ישראל על רקע קיפוחם המתמשך. ועדת אור התייחסה לקיומו של קיפוח כזה, בכל תחומי החיים, כאל עובדה שלא ניתן לחלוק עליה - ונתנה דוגמאות לכך בשורה של תחומים. אחד הבולטים שבהם הוא תחום הקרקעות.

"בשנים הראשונות לקיומה", כתבה ועדת אור, "נטלה לידיה המדינה שטחים נרחבים של אדמות ערבים. פעולות ההפקעה היו רתומות בבירור ובמוצהר לאינטרסים של הרוב היהודי. על האדמות המופקעות קמו מאות יישובים יהודיים, כולל ערים חדשות כנצרת עלית וכרמיאל. בתודעה הקיבוצית של החברה הערבית נתפשו ההפקעות המסיביות של שנות ה-50 וה-60 כמפעל נישול".



עד כמה מדובר בנישול חמור יעיד המצב שבו נותרו הכפריים הערביים בישראל תום תקופת ההפקעות. כך, ועדת אור מביאה כדוגמה את הכפר סכנין שבגליל: בשנות המנדט החזיק הכפר כ-70 אלף דונם, רובם קרקעות חקלאיות שסיפקו פרנסה לתושביו. כיום, שטח השיפוט של סכנין מונה 9,700 דונם בלבד, מתוכם רק 4,450 דונם הם קרקעות שניתן להשתמש בהן (הכלולות בתוכנית המתאר של הכפר). כלומר, שטח הכפר הצטמצם ב-94% בשל ההפקעות המסיביות, ובסוף התהליך הכפר נשאר ללא מקור פרנסה חקלאי לתושביו (שנאלצו לעשות הסבה למקורות פרנסה אחרים), ועם צפיפות דיור של 191 מ"ר לנפש. בכרמיאל, שהוקמה על אדמות הכפר, צפיפות הדיור היא 524 מ"ר לנפש.



אי אפשר לחלוק על כך שישראל קיימה במשך שנים מדיניות מכוונות של חנק הכפרים הערביים בגליל. אף לא יישוב ערבי אחד הוקם מאז קום המדינה - אף כי האוכלוסייה הערבית גדלה ב-60 שנים האחרונות פי שבעה, ואף כי באותן שנים הוקמו מאות יישובים יהודיים חדשים (חלקם על קרקעות שהופקעו מהכפרים הערביים). צפיפות הדיור הממוצעת בכפרים הערביים, לפי נתוני משרד השיכון, גבוהה ב-70% מזו של היישובים היהודיים במונחי מספר נפשות לחדר, או גבוהה ב-25% בממוצע במונחי שטח בנוי לנפש.



גרוע עוד יותר, אין בנמצא מענה לצפיפות הדיור הגבוהה מאחר שבכפרים הערביים אין עתודות קרקע פנויות לבנייה. המדיניות המכוונת של צמצום שטחם של הכפרים הערביים - במסגרת מדיניות ייהוד הגליל - הותירה את הכפרים בלי עודפי קרקעות. מעט הקרקעות הפנויות בכפרים הערביים נמצאות בידיים פרטיות; קרקעות ממשלתיות כמעט שאין. על הגדלת שטחי השיפוט העומדים לרשות הכפרים הערביים - למעשה, על הפיכת המדיניות של ייהוד הגליל - איש בישראל אינו מדבר.



הבעיה היא שגם על מעט עתודות הקרקע שיש בנמצא ישראל אינה מצליחה לבנות. לפי נתוני משרד השיכון שנמסרו ל-themarker, בחמש השנים האחרונות שיווק המשרד רק 9.2% מסך יחידות הדיור שהוא בונה למגזר הערבי (משרד השיכון מעריך כי ביחד עם שיווק הקרקעות בידי המינהל, ייתכן שנתח השיווק הממשלתי של קרקעות במגזר הערבי מגיע ל-15%). זאת, בשעה שחלקה של האוכלוסייה הערבית בישראל הוא כ-20%, ומצוקת צפיפות הדיור בקרבה היא הגבוהה ביותר.



לזכותו של משרד השיכון ייאמר שקשיי השיווק אינם רק מנת חלקו. מתוך אותם 9.2% מהדירות שהציע המשרד למגזר הערבי - רק חמישית נרכשו. כלומר, על אף צפיפות הדיור הגבוהה האוכלוסייה הערבית אינה נענית למכרזי המשרד - בעיקר בגלל שאלה מתבססים על בנייה רוויה (מגדלי דירות), בעוד האוכלוסייה הערבית רגילה לגור בבתי דירות קטנים, הצמודים לקרקע. כלומר, מחסומים תרבותיים מיתוספים על הקיפוח הממשלתי בתקציבים וכך מחריפה מצוקת הדיור בכפרים הערביים.



בכל מקרה, התוצאה היא אחת: איכות הדיור בכפרים הערביים מפגרת בעשרות שנים אחר זו של היישובים היהודיים הסמוכים להם, וזאת בלי שהממשלה עושה מאמץ משמעותי להקל על מצוקת הדיור. לא רק שהממשלה אינה מפלה לטובה את הכפרים הערביים בתקציבי סיוע - אפליה מתבקשת על רקע מצבם הסוציו-אקונומי הירוד - אלא שהיא אפילו אינה מקצה להם את חלקם היחסי בעוגת התקציבים.



התוצאה היא תחושת קיפוח עמוקה המזינה רגשות שליליים של האוכלוסייה הערבית. "אירועי אוקטובר גרמו לתחושת ייאוש מהמדינה," אומרת עמותת סיכוי, לקידום השוויון בין ישראלים לערבים. "כעת הערבים התחילו לעזור לעצמם - לרבות התנועה האיסלמית שנכנסת לוואקום ומספקת את מה שהמדינה לא עושה. זה צריך להדאיג מאוד את הממשלה". העמדה הזו, מתברר, אינה רק נחלת עמותות העוסקות בזכויות אזרח. גם ועדת אור מצטטת בדו"ח שלה הערכות מודיעיניות של המשטרה, המועצה הלאומית לביטחון והשב"כ - כי הקיפוח הנמשך של ערביי ישראל הוא סיכון ביטחוני.