140 מפעלי ובתי מלאכה לנעליים נסגרו ב-10 שנים

>> האגדות, או יותר נכון אלה שזוכרים איך נראתה ישראל לפני 15 שנה, מספרים שפעם היתה פה תעשיית נעליים מפוארת. מותגים כמו נעלי דפנה, נמרוד, גלי וגזית ייצרו את הנעליים שלהם בישראל וסיפקו פרנסה ליצרנים מהתחום.

ב-1996 הכל השתנה. שינוי במיסוי על יבוא נעליים איפשר לייבא נעליים זולות מהמזרח והכריח את רוב המותגים המקומיים לעבור לייצר בחו"ל כדי להתמודד עם התחרות.



מאיר בר-אל, מנהל ענף הנעליים בהתאחדות התעשיינים וסמנכ"ל התאחדות התעשיינים, טען בעבר כי ב-10 השנים האחרונות נסגרו במדינת ישראל כ-140 מפעלים ובתי מלאכה לייצור נעליים, ופוטרו כ-2,170 עובדים בענף.



היזמים זיהו את הוואקום שנוצר והתחילו לייצר נעליים בסין, על פי הטרנדים החמים, ולייבא אותם לישראל. כך נולדו רשתות כמו נעלי to go ,scoop ועוד. במקביל, התחילו יזמים נוספים לייבא נעליים בסדרות קטנות יחסית.



כיום מגלגל שוק הנעליים בישראל כ-3 מיליארד שקל בשנה, כשעל כיס הלקוח נלחמים מותגים מקומיים, קווי ההנעלה של חברות אופנה כמו קסטרו וזארה ומותגים מחו"ל, ברמות מחירים שונות ומגוונות.



מעצבי הנעליים המקומיים, בעלי המותגים קטנים, פונים ללקוחות שיכולים להרשות לעצמם להוציא יותר מ-500 שקל על נעליים, ומחשיבים עצמם כבעלי טעם מפותח. התחרות שלהם היא בינם לבין עצמם ובעיקר מול מותגים טרנדיים מחו"ל כמו fly london ומליסה.



ברוב מדינות אירופה יש היטל של 16.5% על ייבוא נעליים מהמזרח, כדי להגן על תעשיות הנעליים המקומיות. בשנה האחרונה דרשו יצרני הנעליים בישראל ממשרד התמ"ת היטל דומה. היטל עדיין אין, אבל לפי גורמים בתעשייה הבעיה העיקרית בענף היא הכשרה של כוח אדם חדש. בעלי המלאכה הוותיקים לא יעבדו לנצח, ומשרד התמ"ת לא מציע קורסים מקצועיים בתחום.