בשעת כתיבת שורות אלה, בשני בבוקר, מתמלאים והולכים מאות אתרי אינטרנט בעולם ובישראל בתיאורים ראשונים של ההסתבכות בהשתלטות על הספינות בדרך לעזה, בדיווחים על הרוגים ועל פצועים ובשאלות כיצד הידרדרה כל כך הסיטואציה על האניה.
כישלון מבצעי, כישלון ביחסי ציבור, כישלון מדיני, כישלון הומניטרי, כישלון טקטי או אסטרטגי - לכל אחד תהיה זווית אחרת על הפרשה, בהתאם להשקפתו הפוליטית. כמעט כולם, בימין ובשמאל, יהיו מאוחדים בדעה שהאירוע יגרום נזק תדמיתי גדול לישראל.
אבל בנזק הגדול ביותר של אירוע זה, כמו גם של שאר האירועים הביטחוניים הבלתי נגמרים - לא ידובר. כמו יתר לחץ דם, כולסטרול גבוה ושאר הרוצחים השקטים של גוף האדם - המחלה החברתית והכלכלית של ישראל תמשיך לאכול אותנו מבפנים באטיות ובשיטתיות.
לכאורה, מפסידה ישראל כולה מאירועים מדיניים וביטחוניים אומללים כמו ההשתלטות על הספינות. אבל מי שמצוי ושרוי במשק הישראלי, בפוליטיקה ובעסקים - ובצר לו מאמץ גישה יותר צינית לאירועים - מבין שיש גם מרוויחים.
צה"ל קרא למבצע ההשתלטות "רוחות שמים" - ולא יכול היה לבחור שם קולע יותר. כי מבצעים אלה הם שממלאים זה שנים ארוכות את המרחב הציבורי בישראל, ולא מותירים הרבה מקום לעניינים אחרים.
כשמסך עשן ביטחוני ומדיני כה סמיך ועבה מכסה את מדינת ישראל, את המרחב הציבורי ואת השיח התקשורתי במשך שנים ארוכות - המרוויחים הם החזקים והמחוברים. אלה שנהנים מהסטטוס קוו. אלה שהמבנה הנוכחי של המערכת הפוליטית והכלכלית משרת אותם.
מסך העשן הביטחוני והמדיני הכבד שיושב על מדינת ישראל הוא שמאפשר לחבורת ההון והשלטון, שממילא כבר אי אפשר להבחין בין חלקיה, להמשיך ולשדוד את עתידה של מדינת ישראל. הוא שמאפשר לשלטון להמשיך לעסוק בשרידות של טווח קצר, בפעולות שוליות חסרות משמעות, בכותרות ריקות מתוכן, בסיסמאות חסרות משמעות - במקום בשאלות ובתוכניות ארוכות הטווח.
מסך העשן הביטחוני הוא שמאפשר לפוליטיקאים לעסוק בטפל ובשולי, במקום להתמודד עם החשוב ועם המרכזי. הוא שמאפשר לכל קבוצות הלחץ והאינטרסים החזקות של ישראל - הוועדים מחד גיסא והאוליגרכים מאידך גיסא - לקבוע את המדיניות הכלכלית והחברתית של ישראל.
כשהמרחב הציבורי בישראל נשלט על ידי "רוחות שמים" רעות של גנרלים, של מבצעים צבאיים ושל פטפטת בלתי נגמרת של פוליטיקאים על "התהליך המדיני" הבלתי קיים - אפשר להמשיך לשדוד בשלווה ובשקט את העתיד של המדינה הזאת:
אפשר להימנע מדיון על הפערים החברתיים המבחילים שנפתחו בישראל ב-20 השנים האחרונות.
אפשר להימנע מדיון על התפוררות הערכים והשתלטות השחיתות על המרחב הציבורי.
אפשר להימנע מדיון על הקריסה של מערכת החינוך בישראל, אפשר להימנע מדיון בפרצופו האמיתי של קפיטליזם-המקורבים שאוכל במהירות כל חלקה טובה במשק הישראלי: הורס את שוק העבודה, מנציח בינוניות, מבריח מישראל את האנשים הטובים ועוצר את הפריון.
תחת רוחות השמים הרעות השולטות בשיח הציבורי ובתקשורת בישראל, לא צריכים ראש הממשלה, שריו, המחוקקים ופקידי הציבור לתת מענה לשאלות האמיתיות שיקבעו את איכות החיים במדינה הזאת בעוד עשר ובעוד 20 שנה. איש לא שואל, איש לא בודק - והרוב המכריע גם טומן ראשו בחול ומספר לעצמו ולחבריו שזאת מדינה אדירה ושהכל על הכיפאק. מדינה שלמה חיה בהפרעת אישיות נרקיסיסטית - "אם זאת אני, כנראה שאני מצוינת, ולראיה - זאת אני".
למי שלא רוצה לספר לעצמו ולחבריו את הבלופים, כדאי לעיין שוב בדו"ח המצוין של פרופ' דן בן דוד על "מצב המדינה", שעליו כתבנו כאן לפני חודש בראשונה.
פרקים נרחבים מהדו"ח מציגים את התוצאות העלובות של מערכת החינוך בישראל בכל שלביה, מהגנים ועד לאוניברסיטאות. בכל המבחנים הבינלאומיים העיקריים, ישראל מקבלת בעשור האחרון ציונים נמוכים באורח משמעותי מכל שאר מדינות ה-oecd, הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי של המדינות המפותחות, שאליו הצטרפנו בחודש שעבר בפסטיבל תקשורתי אדיר.
מי שיעיין בטבלה המסכמת של הרמה הכללית של החינוך בישראל לעומת זאת של המדינות המפותחות, יגיע במבט ראשון למסקנה שהוא אינו מבין איך קוראים אותה. זאת לא טעות, למעט מבחני ה-timss באיטליה ב-2003 (מבחנים של מתמטיקה ומדע) - בעשור האחרון נמצאת ישראל במקום הנמוך ביותר בכל שאר המבחנים, לעומת 25 המדינות האחרות החברות בארגון.
למי שמתכוון לצעוק עכשיו: "אלה החרדים, החרדים, בכל אשמים החרדים, בלי החרדים כל הסטטיסטיקה הישראלית נראית נהדר" - שיירגע. כל המבחנים הבינלאומיים אינם כוללים כמובן את החרדים, שתוכניות הלימודים שלהם כלל אינן כוללות את המקצועות שנבדקו.
אז עכשיו נפיל את כל התוצאות העלובות על האוכלוסיה הערבית. הרי לא יעלה על הדעת שישראל, הריכוז הגדול ביותר של יהודים בעולם, אינה מצטיינת בתחום החינוך. ראו את פרסי הנובל שיש לנו, את השליטה של היהודים בכל העולם - בוול סטריט, בהיי-טק, בפרסום או בעיתונות. צריך אפוא לבדוק את המצטיינים הישראלים בהשוואה למצטיינים בעולם המפותח - ומיד נבין שאין סיבה לדאגה.
המציאות היא הפוכה: דן בן דוד ערך השוואה של ביצועי התלמידי הטובים ביותר בישראל לעומת מקביליהם במדינות ה-oecd. ה-5% הטובים ביותר בכל מדינה. מתברר שההישגים של התלמידים המצטיינים בישראל נמוכים מממוצע המצטיינים של ה-oecd בכל אחד מהמבחנים הבינלאומיים בעשור האחרון, למעט איטליה.
אז כמובן שאנחנו יכולים להתעלם מהנתונים האלה, להטיל ספק ברצינות של המבחנים הבינלאומיים ולהמשיך לספר לעצמנו, לחברינו ולכל העולם שהישראלים הם האנשים היצירתיים ביותר בעולם, שאנחנו חושבים מחוץ לקופסה, שיש לנו תעשיית היי-טק האחראית לחברות רבות המובילות בתחומן בכל העולם - וש-62 שנה לאחר הקמתה, ישראל היא עדיין אחת ההצלחות הכלכליות והמדיניות הגדולות ביותר בהיסטוריה המודרנית.
אבל האמת היא שרבים מההישגים של ישראל שבהם אנחנו משתבחים כבר אינם רלוונטיים כשבוחנים את מה שצפוי להיות כאן בעוד עשר או 20 שנה. ההישגים הגדולים בעשור האחרון - באקדמיה, בפרסי נובל ובהיי-טק - נשענים על מערכת החינוך שהיתה כאן לפני 20 ו-30 שנה, על אנשים שגדלו עם מערכת ערכים ותרבות אחרת, ועל גל העלייה הגדול והחד-פעמי מבריה"מ לשעבר.
מה שיותר חשוב: הסביבה התחרותית שבה פועל המשק הישראלי השתנתה באופן דרמטי בעשור האחרון: מאות אלפי מהנדסים מוכשרים יוצאים מדי שנה מהאוניברסיטאות בהודו ובסין, רמת החינוך בישראל ירדה מתחת למתחרותיה בעולם, והתשתיות בישראל מפגרות אחר מרבית העולם המערבי.
נכון, יש מדינות בעלות שחיתות רבה יותר, עם פערים גדולים יותר בחברה ועם מערכת חינוך מדורדרת - אבל בפני אף אחת מהן לא עומד האתגר הביטחוני העומד מול ישראל. אנחנו לא יוון, לא ספרד וגם לא איטליה. אם כלכלת ישראל לא תצטיין ב-20 השנים הקרובות - נהיה חלשים ופגיעים.
המדיניות התקציבית האחראית שניהלה ישראל בשנים האחרונות, יחד עם רמת החיסכון הפרטי הגבוהה של הישראלי הממוצע, הביאו אותנו ל-2010 עם מבנה מאזן ועם נזילות מהטובים שידעה ישראל, בהשוואה בינלאומית. אבל מאזן טוב הוא תנאי הכרחי ולא מספיק להצלחת הפירמה. כדי לשגשג, הפירמה צריכה להיות תחרותית, היא צריכה את כוח האדם הטוב ביותר, היא צריכה איכות חיים גבוהה לעובדיה, היא צריכה להצטיין בניהול, היא צריכה תרבות ארגונית של מצוינות ושל לכידות. ובפירמה ששמה מדינת ישראל - כל הפרמטרים האלה נשחקים כבר שנים ארוכות.
כנראה שנגזר עלינו לחיות תוך "רוחות שמים" רעות, תחת מסך עשן ביטחוני המשרת את כל האינטרסנטים החזקים במשק הישראלי. אבל בתוך מסך העשן הזה, אנחנו חייבים להתמקד בעיקר: בשאלות המרכזיות שיקבעו את דמותה של ישראל בעוד עשר ו-20 שנה: המדיניות הכלכלית, הרפורמות המבניות, מערכת החינוך, הניהול של הסקטור הציבורי, המשילות, שילוב החרדים והערבים בשוק העבודה ובחברה הישראלית וחיזוק האוכלוסיות החלשות.
הפתרונות אינם כה מסובכים והאמצעים קיימים. מה שנדרש לפני הכל הוא תחושת דחיפות בקרב הציבור ונבחריו, מה שנדרש הוא לחץ ציבורי, מה שנדרש הוא תוכניות אסטרטגיות ארוכות טווח.
הביטו בילדיכם הצעירים, במוריהם, במערכת החינוך שבה הם פועלים, בסביבה שבה הם חיים, בערכים שאליהם הם נחשפים - ושאלו את עצמכם במה אתם רוצים שהפוליטיקאים, אנשי הציבור ואזרחי מדינת ישראל יהיו ממוקדים: ברטוריקת ההשתלטות ובמבצעים הצבאיים של צה"ל, או בשאלות ובתוכניות ארוכות הטווח שיקבעו את יכולותיה, את פרצופה ואת דמותה של המדינה בעוד 20 שנה.
מאחורי מסך העשן
גיא רולניק
3.6.2010 / 7:13