יומן מסע לאוסטרליה: קנגורואים מקפצים ומרחבים אינסופיים

את הקנגורו הראשון פגשנו בשלישי בבוקר בשמורת טאואר היל. עד אותו יום ראינו קואלות שמנמנות, שבהו בנו במבטים משועממים מצמרות אקליפטוסים; תוכים צבעוניים שהתגוששו על העץ מול הבית; ברבורים שחורים ששטו באגם בפארק הסמוך; ולטאת ענק שהתחממה על סלע הצופה לחוף. אבל קנגורו של ממש, כזה לקח לנו כמה ימים למצוא. הוא הביט בנו דקות אחדות ואז קיפץ אל האופק. לא הספקנו להתרשם ממנו - והוא כבר נעלם. הבנו שאין לנו ברירה אלא להתאזר בסבלנות עד לפעם הבאה. והיא הגיעה מהר משתיארנו לעצמנו: באחר הצהריים של אותו יום הגענו לפארק הלאומי גראמפיינז, וחבורה של שבעה קנגורואים קיבלה את פנינו סמוך לבקתה שבה התאכסנו. בניגוד לקנגורו שפגשנו בבוקר, אלה היו קנגורואים ידידותיים לתיירים - כנראה שפגשו אחד או שניים בימי חייהם - והם נענו לחיזורינו. עמדנו במרחק של כמה מטרים מהם וצילמנו אותם כאוות נפשנו.



16 יום באוסטרליה. לא מספיק זמן כדי לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה, אך די והותר כדי להתמקד באזור אחד ולהכיר אותו מעט יותר מקרוב. בחרנו את דרום-מזרח היבשת, ונסענו ממלבורן במזרח לאדלייד במערב - מסע שנמשך שבעה ימים ונפרש על פני 1,718 ק"מ. בדרך טיפסנו על הרים, חצינו נהרות, צפינו אל הים ונהנינו מהכנסת האורחים האוסטרלית - שילוב של נימוס בריטי עם שמחת חיים והתעניינות אמיתית בתיירים שהגיעו מהמזרח התיכון.



אבל הכל התחיל בסידני. העיר שבה נחתנו אחרי יותר מדי שעות טיסה, והעיר שבה נחת קפטן ג'יימס קוק ב-1770, כשסידני לא היתה עיר אלא אוסף של מפרצים כחולים ושובי לב. כמו קפטן קוק, גם אנחנו התרשמנו עמוקות מקו החוף שלה: הים חודר אל היבשה ויוצר מפרצים גדולים וקטנים, שמעליהם מתנשאים צוקים מרשימים. קשה להבין איך ייתכן שהים נמצא גם מימין וגם משמאל, ולוקח זמן להתרגל לכך שהוא נמצא בכל מקום.



קטע החוף היפה ביותר, לטעמנו ולטעמם של מדריכי הטיולים, נמצא בין קוג'י לבונדאי. המלה "חוף" חוטאת למציאות: לא מדובר בפיסת החול המוכרת לנו מישראל - עם סוכת מציל, תיירים מצרפת ומוכר קרטיבים - אלא בגן עדן קטן. מעל לקו החול יש טיילת מטופחת, מלאה בצמחייה סחופת רוח ובשבילים מקסימים שאפשר ללכת בהם עוד ועוד. וזה בדיוק מה שעושים האוסטרלים: לא משנה מתי קפצנו לחוף, תמיד מצאנו שם גברים ונשים, צעירים וזקנים - הולכים, רצים, דוחפים עגלות ילדים או ממהרים אחרי הכלב.



בונדאי הוא כנראה החוף המפורסם ביותר באוסטרליה, וגאוותו לא רק על הנוף הנפלא אלא גם על האווירה: בתי קפה, מסעדות וחנויות פזורים לאורך הטיילת, ומאות אנשים נהנים מהשמש הסתווית, אוכלים פיש אנד צ'יפס או שותים מיץ פירות. כשחזרנו הביתה גילינו שזמן קצר לאחר שעזבנו את החוף התקיימה שם תחרות גלישה עם גולשים מכל העולם, עם הופעות ועם המוני צופים נלהבים - אבל אנחנו כבר התחלנו את מנוחת הצהריים שלנו וצפינו באירוע בטלוויזיה.



חוף נפלא אחר הוא מנלי, אבל לא שוטטנו רק בו, אלא העמקנו פנימה אל השכונה שנמצאת מאחוריו. חיים בה אנשים עשירים מאוד, או אנשים עם הרבה מזל - הם גרים באחד המקומות היפים שראינו, בבתים מקסימים עם נוף למפרצים קטנים, חלקם חבויים מהעין. הסתובבנו בשכונה אכולי קנאה, פגשנו לטאה ענקית, והלכנו הביתה כדי להתנחם במעט שיש לנו.



קנגורואים במגרש הגולף



כדי שגם אנחנו נהיה מושא לקנאה, יצאנו לטיול. טסנו מסידני אל מלבורן והגענו אליה בבוקר קריר ואפרורי. נסענו מיד אל מרכז העיר, שהתגלתה כשונה מאוד מסידני, ולטעמנו - גם פחות מעניינת. במשך שנים נחשבו השתיים ליריבות על תואר העיר החשובה באוסטרליה, אבל לא ממש הבנו מה מצאו בה מעריציה. צעדנו בצ'יינה טאון, טיילנו לאורך נהר היארה, ערכנו קניות בסופר והלכנו לישון מוקדם.



בבוקר למחרת התחלנו את הנסיעה מערבה. השמועות דיברו על מגרש גולף שקנגורואים מסתובבים בו בחופשיות, ומאחר שהיינו נחושים לפגוש קנגורו פנים מול פנים - מיהרנו לשם. לצערנו, התברר ששחקני הגולף המקצוענים לא אוהבים שתיירים מסתובבים להם בין הרגליים. שלט שהכריז שהמקום פתוח רק למי שמתכוון לשחק גולף הבריח אותנו משם.



כמה ק"מ מאוחר יותר הגענו לכניסה לגרייט אושן רואד - אחד הכבישים הידועים באוסטרליה, ובוודאי אחד היפים שבהם. ההחלטה לסלול אותו לא נבעה מניסיון למשוך תיירים נלהבים כמונו, אלא מתוך צורך לספק עבודה לאלפי החיילים ששבו הביתה ממלחמת העולם הראשונה ולהיות גל עד עצום לאלה שלא זכו. שלט גדול קידם את פנינו, ותוך רגע החל החלק המעניין ביותר של היום: מצוק מימין, האוקיאנוס השקט משמאל, ואנחנו בתווך, עוצרים מדי פעם בנקודת תצפית ומתפעלים מהנוף. יחד אתנו עצרו הרבה תיירים, וגם לא מעט אוסטרלים אמיצים שלקחו עמם גלשן, לבשו חליפת גומי ונכנסו למים כדי לנצל את הגלים הגבוהים לבילוי צהריים.



אחרי כמה עשרות ק"מ נפרדנו מהכביש הראשי ונכנסנו ליער אקליפטוסים - שבו, כך קבעה המפה, חיות קואלות. דקות ארוכות של נסיעה עברו עד שנמצאה הקואלה הראשונה - מביטה בנו במבט עצל מצמרתו של עץ. אחריה התגלו רבות אחרות, כולן יושבות-שוכבות על הענף, הנמרצות שבהן לועסות עלים בעניין מסוים. הסיכון היחיד בחיפוש קואלות הוא עורף תפוס, והוא בהחלט שווה את שמחת הגילוי.



אחרי ההצלחה האדירה באיתור גושי הפרווה האפורים, הרגשנו שהגיע הזמן לסגור את היום ונסענו לעיירה אפולו ביי, שם חיכתה לנו הבקתה ללילה הקרוב. הצלחנו לגייס כוחות אחרונים כדי לטפס לתצפית מארינרז, ואחרי הליכה של עשר דקות ביער בסגנון אירופי, הגענו לגבעה מכוסת דשא שצפתה אל העיירה ואל המפרץ היפהפה שלחופו היא שוכנת. היה שווה את המאמץ.



בבוקר המחרת שמנו פעמינו צפונה כדי לצעוד בין צמרות עצים. ב-otway fly לא מבזבזים זמן על הליכה בין עצים לשרכים, אלא מטפסים מעלה והולכים עשרות מטרים מעל פני השטח, כדי להבין איך נראים החיים בגובה. בין העצים מוצבים שלטים עם הסברים מעניינים עליהם ועל החיים ביער. אף על פי שהנוף היה מרהיב והעצים הוריקו, החלטנו לחוש שוב קרקע מוצקה תחת רגלינו ונסענו בחזרה אל כביש החוף.



שמנו לב שהדרך השתנתה מעט: האוקיאנוס עדיין משמאל, אך מימין כבר אין מצוקים - אלא כרי דשא עצומים, שמדי פעם מבליחים בהם סוסים ופרות. אחרי שלוש-ארבע נקודות תצפית הבנו את העיקרון: ים כחול, תצורות סלע מעניינות, לעתים ירידה אל החוף - וכל זה שוב ושוב ושוב.



החלטנו שעוצרים רק במקרים מיוחדים, והיו שניים כאלה: נקודת תצפית המכונה "הקשת" בגלל סלע ענק הנראה כמו קשת; ומקום בשם "מפרץ האיים", שקיבל את שמו מפני שמדובר בכמה ק"מ של ים שבהם ניצבים סלעי ענק הנראים כמו איים קטנים.



בבוקר שלמחרת ביקרנו בשמורת טאואר היל, שם ראינו את הקנגורו הראשון שלנו וגם אמו - ציפור ענקית ומצחיקה שמככבת בסמל הרשמי של אוסטרליה לצד הקנגורו. התחנה הבאה היתה האי גריפין, שבו היינו אמורים לפגוש וולאבי, חיית כיס הדומה לקנגורו אך קטנה ממנו. לשם כך היינו צריכים לעבור מסע כומתה קצר - לצעוד שני ק"מ על שפת הים, להיאבק ברוח אימתנית ולראות אצות ענק מוזרות שנסחפו לחוף - אבל בסוף הדרך לא חיכה לנו אף לא וולאבי אחד, אלא רק מגדלור לבן וכלב ים שהשתכשך במים.



דגים עם נוצות



אחרי מנוחה קצרה התחלנו בנסיעה צפונה לעבר פארק גראמפיינז, שבו פגשנו את חבורת הקנגורואים העליזה, ומשם יצאנו לכמה מסלולי הליכה בנוף שונה מאוד מזה שהתרגלנו אליו. במקום חופים זהובים ושמש מחממת, מצאנו הרים מכוסי עצים וטמפרטורות נמוכות למדי. הנוף, לעומת זאת, נפלא באותה מידה. בשעות הבוקר אמנם קפאנו מקור, אבל המראה שנשקף מנקודות התצפית השכיח הכל.



רק אז הבנו מדוע העיירה שבה ישנו נקראת halls gap - הרווח של הול. צ'רלס בראונינג הול היה בעל עדרים, שב-1841 חיפש מקום לרעות בו את הבקר שלו. הוא הגיע אל עמק פיאנס, והקים שם תחנה - שלימים נהפכה ליישוב נחמד השוכן ברווח בין שני הרים. כשמסתכלים עליו מגובה ההר, הוא יפה אפילו יותר.



הדרך אצה לנו ומיהרנו לתחנה הבאה - העיר מאונט גאמבייר, שנבנתה על הר געש שאינו פעיל כבר אלפי שנים. הפעילות הגיאולוגית יצרה שם שלושה אגמים יפים, ונהנינו להשקיף עליהם וללכת לצדם. העיר לא מציעה אטרקציות מדהימות מעבר לזה, ולחלופין ייתכן שכבר היינו עייפים מהמסע הארוך ולא היה לנו כוח לחפש אותן. חיכתה לנו נסיעה ארוכה ומתישה לכיוון אדלייד. בילינו את רוב היום במכונית, ונסענו מערבה בדרך שהדבר הכי מעניין בה הוא המעבורת שצריך לקחת באמצעה.



כשהגענו לעיירת החוף ויקטור הארבור כבר היה חשוך, זמן מצוין לצאת לאי הגרניט הסמוך כדי לפגוש פינגווינים. הכללים באי נוקשים מאוד: אי אפשר להסתובב בו סתם כך, וחייבים לקחת חלק בסיור שיוצא מדי ערב ב-18:00, השעה שבה חוזרים הפינגווינים מהים. בדיעבד, יש בזה משהו: ספק אם היינו מוצאים אותם לבד. אלה לא הפינגווינים הקיסריים המוכרים מהקוטב הדרומי, אלא סוג אחר, קטן מאוד. הם מסתתרים במחילות באדמה ומשתדלים להתרחק מבני אדם. מדריכה מקסימה שוטטה אתנו במסלול קצר, כשהיא מצביעה על הפינגווינים בפנס שמפיץ אור אדום - כדי לא לעוור אותם. היא סיפרה לנו על הרגלי החיים של החיות הקטנות, ולבסוף שלפה מתיקה פרווה של פינגווין שמצא את מותו, כדי שנוכל למשש ולהבין עד כמה הם פרוותיים ונעימים.



בבוקר שלמחרת יצאנו אל התחנה האחרונה במסע - אדלייד. הדרך התפתלה בין גבעות ירוקות ואינספור יקבים, שינוי מרענן מהשעמום המתיש שעברנו יום קודם. עצרנו ברחוב הראשי של העיירה אלדגייט וקנינו פאי תפוחים אורגני. עלינו לפסגת ההר לופטי כדי לצפות על אדלייד, והעיר כולה נפרשה מולנו, מזכירה שיש חיים אחרי העיירות הקטנות, הקואלות העצלות וההרים המוריקים. מיהרנו אליה, חנינו ליד הנהר ויצאנו לסיבוב עירוני.



תושביה של אדלייד מתגאים בכך שעירם לא הוקמה כדי לשמש כמושבת עונשין, כמו ערים אוסטרליות אחרות, אלא נבנתה על ידי אנשים חופשיים. זאת לא הסיבה היחידה לגאווה: אדלייד התגלתה כעיר שובת לב, שרחובותיה הראשיים מעוטרים במבנים ויקטוריאניים ובפסלים של האנשים שהפכו את העיר למה שהיא כיום.



מאחר שאדלייד תוכננה מראש ולא נבנתה טלאים-טלאים, המרכז שלה בנוי שתי וערב וקל מאוד להתמצא בו. חקרנו את רחוב נורת טראס, שבו שוכנת האוניברסיטה ולכן הוא עמוס סטודנטים. לאחר מכן אכלנו ברחוב רנדל, שלכל אורכו מסעדות מסוגים שונים, והלכנו לצד הנהר. זה היה סיום נפלא למסע של שבוע. נפרדנו מאדלייד וטסנו לסידני.



מקהלה עליזה



נעים לחזור הביתה אחרי טיול גדול, במיוחד כשהבית נמצא בעיר מקסימה כמו סידני. בשבת בבוקר, לאחר שינה במיטה נוחה ומבלי לקפוא מקור, שמנו את פעמינו לשוק פדינגטון, הפועל אחת בשבוע בלב השכונה הקרויה באותו שם. בצלה של כנסייה קטנה וליד עצי דולב, מכרו בגדים, תכשיטים, צעצועים וקוסמטיקה. המחירים הגבוהים מנעו מאתנו לערוך קניות כפי שהיינו רוצים, אבל נהנינו מהאווירה הנעימה, מדוכני האוכל ומזוג המוסיקאים שניגנו במרכז השוק. הרחוב הראשי של השכונה, אוקספורד, מזכיר מעט את רחוב דיזנגוף התל אביבי, עם חנויות יפות ויקרות שלצדן מסעדות מגוונות.



בלב העיר פועל שוק שונה לגמרי, שאין צורך לשבור קופת חיסכון כדי לרכוש בו שטויות. בפדי'ס מרקטס יש בעיקר מזכרות אוסטרליות - כמו בובות קואלה, בומרנגים, תיקים עם הדפסים אבוריג'יניים והרבה מוצרים סיניים שבהחלט לא הזדקקתם להם. מעל פדי'ס נמצא קניון שבו מוכרים דברים דומים אבל במחירים גבוהים מעט יותר. סמוך להם נמצאת צ'יינה טאון - רחוב מוצל ונעים, שבו חנויות בבעלות סינית שבהן אפשר למצוא בעיקר מזכרות אוסטרליות.



אם חשקה נפשכם במעט הרחבת הדעת אחרי חגיגת הקניות, סידני מציעה כמה מוזיאונים מוצלחים מאוד. במוזיאון האוסטרלי, השוכן בבניין יפהפה במרכז העיר, מציגים כעת את התערוכה "לשרוד את אוסטרליה", שמסבירה כיצד הצליחו חיות היבשת לשרוד בתנאים הקיצוניים השוררים בה. אהבנו במיוחד את החלק שבו מספרים על החיות ששלטו באוסטרליה לפני עשרות מיליוני שנים: מלת המפתח היתה גודל, ונוסע בזמן היה יכול למצוא כאן קנגורואים שהתנשאו לגובה של 3 מטרים.



שני מקומות נוספים שיעניינו את אוהבי הטבע הם האקווריום של סידני ועולם חיי הבר, שניהם שוכנים בדארלינג הארבור. בראשון ראינו תנינים, כרישים ומדוזות, ובשני מצאנו קנגורואים, קואלות ונחשים. אחרי שפגשנו רבות מהן מקרוב, היה קצת עצוב לצפות בחיות הבר סגורות בתאים קטנים במקום להסתובב עם חברותיהן בטבע. הקנגורואים נראו אומללים במיוחד, מקפצים בקושי במכלאה הקטנה שלהם.



פרט לכך, מדובר בחוויה נהדרת לכל המשפחה: הילדים ישמחו להכיר חיות מוזרות מאוד, וההורים ייהנו מההסברים מאירי העיניים על אותן חיות. בזכות העובדות המעניינות שלמדנו שם, גילינו שסתם השמצנו את הקואלות: הן לא עצלות, אלא חייבות לשמור על כוחן בגלל הערך התזונתי הנמוך של עלי האקליפטוס שהן מכרסמות.



לעת ערב יצאנו לפגוש חיות אחרות לגמרי בסנטיניאל, הפארק השכונתי. במשך היום אפשר לשוטט בו לצד ברבורים שחורים ששוחים באגם, ציפורי מים מוזרות שהולכות על הדשא, ותוכי קקדו צווחנים שנוחתים מדי פעם בחבורות. אבל כשהלילה יורד, הולכות החיות החמודות והמצטלמות היטב לישון, ומצמרות העצים מגיחים מאות עטלפים שיוצאים לטיול הלילי שלהם בשכונות הסובבות את הפארק. חילופי המשמרות - התוכים מוצאים מחסה על העצים והעטלפים מסיימים את שנת היום שלהם - מלווים בקקופוניה איומה של צווחות וציוצים.



תה וקרואסון בגנים הבוטניים



בימים האחרונים שלנו בסידני ירד גשם שוטף, אבל זה לא עצר אותנו. נסענו לשכונת וולומולו, שמושכת אליה צעירים רבים אך עדיין נראית מוזנחת מעט, ואכלנו פאי בשר מעולה שעליו גבעת פירה מכוסה בקטשופ. משם צעדנו אל הגנים הבוטניים, שנמצאים מול גשר נמל סידני. היינו אופטימים ולא לקחנו מטריות - כמובן שזאת היתה טעות שעליה שילמנו מחיר כבד. כשהגשר ובית האופרה התגלו לפנינו במלוא הדרם כבר היינו ספוגי מים, אך לא יכולנו לסגת והמשכנו לצעוד קדימה.



זה היה שווה את הכל: הגנים היו יפים אפילו תחת מעטה של אפרוריות, עם מגוון של צמחים מרהיבים, ספסלים נאים ועצים מרשימים. גנרל חורף ניצח אותנו לבסוף, ולא השאיר לנו ברירה אלא להימלט אל בית הקפה המקומי כדי להתחמם קצת. הוא אמנם לא היה מטופח כמו סביבתו, אבל הצליח לספק לנו מפלט נעים עם תה וקרואסון.



למחרת יצאה סוף סוף השמש, ואנחנו יצאנו לסיבוב פרידה מהחוף. התחלנו את הצעידה בקוג'י והלכנו לכיוון בונדאי, נושמים את האוויר המלוח, מטפסים על מדרגות תלולות ומביטים אל המפרצים היפהפיים. היה קשה להיפרד מכל זה: מהמרחבים האוסטרליים, מהטבע שמציץ מכל עבר, מהקופאיות בסופר שתמיד מחייכות אליך ומתכוונות לזה, ומהחיות המצחיקות שמתהלכות ברחוב כאילו הן באמצע היער. אבל no worries mate, אנחנו עוד נשוב.



איפה כדאי לישון?



בדרום-מזרח אוסטרליה, האזור שבו טיילנו, לא חסרים מקומות לינה. ברוב העיירות הגדולות יש מוטלים וצימרים, ובדרך כלל יש בהם מקום פנוי. אנחנו לא הסתכנו, ודבקנו ברשת אחת - big4. סניפים שלה פזורים בכל אוסטרליה, והיא מציעה בקתות חביבות ברמות שונות של מחירים ואבזור. בכולן יש מטבחון קטן עם ציוד בסיסי שעמו אפשר להכין ארוחות, עניין שימושי במיוחד אחרי יום ארוך של טיול בטבע. במקום לצאת לרחובות ולחפש מסעדה טובה, קפצנו למרכול המקומי, קנינו מוצרים בסיסיים והכנו לנו ארוחות טעימות וחסכוניות.



המתחמים של big4 מציעים גם פעילות לילדים, כמו גן שעשועים ובריכה, והמבוגרים נהנים מרשת אינטרנט אלחוטית (בחינם או תמורת תשלום) ומטלוויזיה בכל בקתה. לצד הבקתות יש חניות שמיועדות לקרוונים, כך שמי שבוחר לקחת את ביתו עמו יכול לחנות שם ולהשתמש במקלחות הציבוריות, בחדרי האוכל ובמכונות הכביסה שמציעים שם.



המחיר ללילה בבקתה משתנה בהתאם למקום ולביקוש. אנחנו שילמנו בין 120 ל-190 דולר אוסטרלי (390-620 שקל) לבקתה עם שני חדרי שינה לפחות, ובמפתיע דווקא כששילמנו פחות קיבלנו יותר - כמו בלילה בעיירה מאונט גאמבייר, שבו ישנו בבקתה בת ארבעה חדרים עם ג'קוזי, עם מדיח כלים ועם סדינים חשמליים. לא היינו מתנגדים לעבור לגור שם.



big4.com.au



המסעדות שאהבנו במיוחד



o-bento: התקשינו להבין את מה שאמרו המוכרים במסעדה היפה הזאת במלבורן, אבל העיקר שהם הגישו לנו מרקים יפניים עצומים ומלאים בכל טוב.



o-bento.com.au



gourmet pantry: הגברת במרכז המידע של העיירה דנקלד המליצה על המסעדה הזאת וטוב שכך. מצאנו בה כריכים, מרקים וריזוטו מצוין.



109 parker street, dunkeld, victoria 3294



darriwill farm: חנינו לידה במקרה כשעצרנו למנוחה בעיירה המילטון, וגילינו מסעדה מצוינת שמחוברת לחנות ולמעדנייה. שווה לנסות את האוכל ולקנות מתנות מיוחדות לאלה שלא התמזל מזלם לבקר שם.



darriwillfarm.com.au



scoozi: פיצות, פסטות וסלטים ברחוב המסעדות של אדלייד. מנות בסיסיות ונדיבות שמגובות בשירות נעים ואדיב.



www.scoozi.com.au



harry's cafe de wheels: אומרים שזה הפאי הכי טוב בסידני, וכנראה שזה נכון. מנה אוסטרלית מסורתית, שמתאימה במיוחד לימים גשומים.



harryscafedewheels.com.au



ההיסטוריה האפלה של אוסטרליה



לאורך הטיול שלנו קיבלנו תזכורות חוזרות ונשנות לקיומם של האבוריג'ינים, תושביה המקוריים של אוסטרליה. לא מעט יישובים נושאים בגאווה שמות אבוריג'יניים; באתרי תיירות רבים ניצבים שלטים המספרים על השבט האבוריג'יני שחי במקום לפני מאות שנים; מדריכי הטיולים מפליגים בתיאורים על ציורי קיר אבוריג'יניים; וכמעט בכל חנות מזכרות יש פינה המוקדשת לאמנות אבוריג'ינית. ובכל זאת, בטיול שלנו ראינו חמישה אבוריג'ינים בלבד: אחד בנמל סידני וארבעה שחיכו לאוטובוס במלבורן. לאן הם נעלמו?



כשקפטן ג'יימס קוק נחת בחוף המזרחי של אוסטרליה ב-1770, חיו ביבשת כמיליון אבוריג'ינים שדיברו 250 שפות וניהלו חיי חברה ענפים. 18 שנה מאוחר יותר, כשצי של 11 ספינות בריטיות הגיע לאוסטרליה כדי להשתקע בה, נחשבה היבשת האוסטרלית - על פי החוק האירופי - לארץ שאינה שייכת לאיש. זאת היתה כמובן שטות גמורה - היא היתה שייכת לאנשים שחיו שם אלפי שנים. זה לא הפריע למתיישבים החדשים לגזול מהאבוריג'ינים את אדמתם, לטבוח בהם ולהדביק אותם במחלות שהביאו מהעולם החדש.



בסוף המאה ה-19 השתנתה גישת השלטונות - במקום לחסל את האבוריג'ינים הם ניסו להטמיע אותם בחברה הכללית. הדרך לעשות זאת היתה אכזרית לא פחות מהשיטות שבהן השתמשו המתיישבים הראשונים: ילדים אבוריג'ינים נלקחו מהוריהם ללא הסכמתם וגודלו במוסדות או במשפחות לבנות, מתוך מחשבה שכך הם ייהפכו לבני תרבות.



כיום חיים באוסטרליה כ-500 אלף אבוריג'ינים. הניתוק הברוטלי מאדמתם, שהיתה הבסיס למסורות רוחניות רבות, והיחס המפלה כלפיהם במשך שנים גרמו לכך שבקהילות האבוריג'יניות שוררים שיעורים גבוהים במיוחד של עוני, של פשע ושל אלכוהוליזם. ב-2008 התנצל ראש הממשלה קווין ראד בפני האבוריג'ינים על היחס כלפיהם, מעשה סמלי שהיה בעל חשיבות רבה - אך יידרשו עוד שנים רבות, תקציבים גדולים ונכונות אמיתית כדי לשקם את האוכלוסיה ולהפוך את האבוריג'ינים לשווים בין שווים.