בימ"ש העליון הפחית בעונשם של אביב אלגור ואיאן דיוויס; בין היתר, החזיקו בחברות פרי גליל, ויטה ונעמן

בית המשפט העליון הפחית היום את עונשם של אביב אלגור - שנדון במחוזי לשנתיים מאסר בפועל, ושותפו איאן דיוויס - שנדון לשנה וחצי מאסר בפועל, לשנת מאסר בפועל אחת על תנאי. שופטי העליון: אליעזר ריבלין, חנן מלצר ויצחק עמית, הותירו את הקנס שהוטל על כל אחד מהם בסך שני מיליון שקל.



במאי 2009 הרשיע בית המשפט המחוזי את השניים בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וב-25 עבירות של דיווח בכוונה להטעות משקיע סביר. דיוויס ואלגור - מבעלי השליטה לשעבר בחברה הציבורית צינורות המזרח התיכון ובחברה הפרטית 3i - החזיקו בין היתר, בחברות פרי גליל, ויטה, קפולסקי, נעמן ופיניציה מפעלי זכוכית.



בשנת 2000 רכשה קבוצת 3i כ-37.93% מהון המניות של צינורות המזרח התיכון - כמות זהה של מניות נרכשה על ידי גאון אגרו תעשיות. בין הקבוצות סוכם כי 3i תוביל בפועל את ניהול צינורות החברה. מניותיה הנוספות הוחזקו על ידי חלק מהציבור ובהם הגופים המוסדיים.



במאי 2005 הוגש נגד אלגור ודייויס כתב אישום שהתייחס לבקשתם לקבל דמי ניהול חודשיים מהחברה בסך 60 אלף שקל, וכן 1% ממחזור המכירות השנתי של החברה. החלטות אלו טענו אישור מיוחד של האסיפה הכללית בחברה הציבורית, בתמיכה של לפחות שליש מבעלי המניות שאינם נגועים בעניין אישי.



לפי כתב האישום, משראו אלגור ודיוויס כי לא יוכלו לעמוד בתנאי זה בשל התנגדות המשקיעים המוסדיים, גייסו השניים אזרח בריטי תושב צרפת, פנסיונר בן 75 בשם ויליאם הרנדל שהיה חבר משפחה קרוב של דיוויס, כאיש קש מטעמם.



השניים רכשו באמצעות הרנדל כ-6% מנתח המניות אותן החזיקו על שמו, והציגו אותו בפני החברה כמשקיע אמיתי שאינו נגוע בעניין אישי. לאחר מכן, בדצמבר 2000, אישרה האסיפה הכללית לשניים הסכם לפיו יקבלו דמי ניהול בסך 250 אלף שקל בכל חודש. משנמנעו במכוון מלדווח על המניות שהחזיקו באמצעות הרנדל, גרמו השניים לדיווחים כוזבים בכוונה להטעות משקיע סביר.



פרשת מרמה נוספת על פי כתב האישום, עסקה בהחלטות שהתקבלו באסיפה הכללית במאי 2002, ובהן התקשרות צינורות המזרח התיכון בפוליסת ביטוח בדבר אחריות דירקטורים נושאי משרה בסכום כיסוי של עד 6 מיליון דולר, ושיפוי נושאי המשרה עד לסך של 5 מיליון דולר.



גם עסקה זו נחשבה לחריגה בין בעלי שליטה לבין חברה ציבורית והצריכה אישור מיוחד לפי חוק החברות. גם כאן, בזכות החזקת המניות על ידי הרנדל - אושרה העסקה. בפברואר 2003 נמכרו 75% ממניות החברה שהיו רשומות על שם הרנדל לאלגור והיתר נמכרו לצד שלישי.



בערעור לבית המשפט העליון, טען דיוויס כי האמין שהרנדל הוא משקיע לגיטימי וידידותי שהובא כדי למנוע את ירידת ערכן של מניות צינורות המזרח התיכון ללא כל קשר לצורך באישור דמי הניהול.



"לא עלה בידי דיוויס לשכנענו שהרנדל שימש משקיע אמיתי, שרכש את המניות ממקורותיו העצמאיים", כתב השופט ריבלין בפסק הדין. עו הוא טען כי לא היה מודע לסוגיית דמי הניהול בכלל ולהיותו של הרנדל בעל עניין אישי בפרט. לגרסתו הוא תושב זר שאינו דובר את השפה העברית והוא הסתמך באופן מוחלט על אלגור ועל עו"ד רמי בן נתן.



השופט ריבלין מציין כי הטענות נדונו בהרחבה על ידי בית המשפט המחוזי ונדחו, וכי בית המשפט נותן אמון מוחלט בעדותו של עו"ד בן נתן וקיבל את גרסתו במלואה. לפי עדותו של בן נתן, הוא הבהיר לשניים את ההליך לאישור הסכם דמי הניהול ופנה אליהם כדי לברר את מעמדו של הרנדל, אך הם הסתירו מפניו את מערכת היחסים וסיפקו לו תשובות חלקיות ומטעות.



שופט הבית המשפט המחוזי הדגיש, כי עדותו של בן נתן היתה ברורה ועקבית וזכתה לחיזוקים רבים במגוון ראיות. השופט ריבלין ציין כי לא מצא עילה לשנות מהקביעות הללו.



דיוויס ואלגור טענו בעירעורם, כי בית המשפט המחוזי החיל עליהם את הדין ששונה במהלך השנים. לטענתם, העבירות בהן הורשעו התרחשו בשנת 2000 - אז הדין לגבי "עניין אישי" היה מצומצם בעוד שבשנה זו בדיוק, החלה רשות ני"ע לראשונה להרחיב את הדיון המשפטי בסוגייה. לשיטתם, השופט במחוזי הרשיע אותם על סמך פרשנות שניתנה לסעיפי החוק בשנים מאוחרות יותר - דבר הסותר על עקרון החוקיות.



השופטים דחו טיעון זה וציינו כי בית המשפט המחוזי פסק שהרנדל היה "איש קש" וקביעה זו מחייבת את המסקנה שלאלגור ודייויס היה עניין אישי בפעולותיו. "הרנדל, איש הקש, היה בבחינת פריזמה שקופה שדרכה משתקפים האינטרסים של השניים, כשעניינם האישי משליך ישירות על ההצבעה", כתב ריבלין.



לטענת אלגור, במקרים אחרים בהם סיווגה הרשות בעלי מניות ככאלו שדיווחו באופן כוזב על היותם בלתי נגועים בהצבעה והם נתגלו כבעלי עניין אישי - היא ביטלה את ההצבעה אך לא נקטה נגד המעורבים בסנקציה פלילית. בכך, לטענתו בוצעה אכיפה בררנית כלפיו המצדיקה הגנה מן הצדק.



פרקליטות מיסוי וכלכלה, המייצגת את הרשות לניירות ערך, השיבה כי במקרים אחרים של עבירות מרמה הוגשו כתבי אישום, ואילו הדוגמאות שהביא אלגור לדבריו היו שונות מהמעשים שיוחסו לו. לדבריו של השופט ריבלין, הוא לא מצא טעם להתערב בשיקול דעתה של הרשות להעמיד לדין את אלגור ודייויס, "טענות הערעור בעניין זה מהוות גורם נוסף שיש בו כדי להשפיע על הענישה הראויה".



השופטים דחו את ערעורם של דיוויס ואלגור על הרשעותיהם. השופט ריבלין לא מצא מקום להבחנה שערך בית המשפט המחוזי בין העונשים שגזר על אלגור לדיוויס מאחר שהם פעלו בצוותא ואחריותם במישור המשפטי זהה, על לכן ראוי שיגזרו עליהם עונשים דומים.



את דבר הפחתת העונש, הסביר ריבלין "בהתחשב באישיותם החיובית של המערערים ובתרומתם למדינה, כל אחד בדרכו, ובתרומתם לצינורות המזרח התיכון ונוכח העובדה שהחברה לא ניזוקה. זאת, בהתחשב למדיניות האכיפה של רשות ני"ע במועדים הרלבנטיים לביצוע העבירות ובהתחשב בעובדה שגם אחרים, שידם לא היתה במעל, נהנו מפירות מעשיהם הפסולים של הנאשמים". ריבלין מוסיף לעניינו של דיוויס כי יש להתחשב בכך שמרכז חייו בחו"ל ואילו מקום ריצוי עונשו יהיה בארץ.



אביב אלגור יוצג על ידי עו"ד זהר לנדה ונתי שמחוני. איאן דייוויס יוצג על ידי עו"ד דוד ליבאי וקנת מן. המדינה יוצגה על ידי עו"ד יהודית תירוש ואמיר טבנקין מפרקליטות מחוז ת"א (מיסוי וכלכלה).