מה עושים עם כל כך הרבה גז?

שאלות ותשובות

מה גילינו?



התגלית היחידה שעליה התבשר הציבור בישראל אתמול היא תוספת של 24 bcm למאגרי הגז הטבעי המוכחים של תמר ומארי b - תוספת שמשמעותה גידול של כ-10% בעתודות הגז הזמינות כיום עבור המשק. מעבר לכך, כל מה שדווח הוא בגדר הערכות אודות פוטנציאל לא מוכח, שמטבעו בענף זה לא ימומש בהכרח במלואו.



עם זאת, הסתברות של 50% לתגלית גז מסחרית במבנה לוויתן, שמכיל לפי הערכות 453 bcm, היא יוצאת מגדר הרגיל בגובהה. תגלית מסחרית במבנה זה, שתתווסף לתגליות אור, מארי, תמר ודלית, תחרוג כבר מההשלכה הנקודתית - זו תהיה כבר הוכחה לתזה לפיה האגן המזרחי של הים התיכון אינו אלא שפך פרה-היסטורי רווי גוויות בעלי חיים, שהתפרקו והתגבשו לאורך השנים לכדי מצבורי נפט וגז. או במלים אחרות, הוכחה לכך שסוף-סוף ישראל התברכה באוצרות טבע משל עצמה, היות שרצועת המים העמוקים מול החוף רצופה מאגרי גז טבעי רבים, שתחתיהם ייתכנו שכבות נפט מוקדמות יותר.



מי ירכוש את הגז הזה?



אם לאחר תגלית תמר, חזון היצוא עוד היה בגדר איום מזרז מצד שותפות הקידוח כלפי הממשלה וציבור הלקוחות, הרי שכיום נהפך היצוא למציאות ברורה מאליה. זאת, בהנחה שאמנם יתבררו תגליות הגז הנדונות כמסחריות. מדינת ישראל תתקשה לרכוש את הגז שבמאגרים לטובת אחסון אסטרטגי, והמשק הישראלי לא יוכל לעשות שימוש בנפחי הגז שידרשו השותפות למכור כדי לשרת את תזרים המזומנים שלהן.



לפיכך, בפני דלק ונובל אנרג'י עומדות כיום שלוש חלופות. הראשונה תתבסס על היפוך רעיון "מסדרון התשתיות" בין טורקיה לישראל, ותכלול הנחת צינור גז תת-ימי מהמאגרים לטורקיה. שם ישתלב הגז בזה שיוזרם דרך טורקיה מטורקמניסטאן ועד אוסטריה (נבוקו), או בגז שיוזרם מאזרבייג'אן לאיטליה. היתרונות בחלופה זו הם היעדר הצורך בהקמת תשתית יבשתית או בשינוי מצב הצבירה של הגז המופק, וכן חסות של האיחוד האירופי לפרויקט שתגולם באשראי נוח או אף במענקים.



יתרונות דומים משויכים גם לאופציה השנייה, הכוללת הנחת צינור תת-ימי דרך קפריסין ליוון, תוך חיבור הצינור לזה היבשתי שממשיך דרך יוון לאירופה. האופציה השלישית המונחת בפתחן של השותפות היא שוק ה-lng (גז טבעי נוזלי). שוק זה, שהיווה אשתקד כ-10% מהסחר העולמי בגז טבעי, הסתכם בכ-300 bcm ומבחינה היסטורית עולה כי הוא מכפיל את נפחיו מדי תשע שנים.



יתרונות שוק זה הם בגמישות הסחר, חוסר התלות המדינית ובתמחור הגבוה יחסית. זאת, במוצר שאינו סחיר (commodity), אלא נמכר בחוזים ארוכי טווח או בעסקות spot (נקודתיות). החיסרון בחלופה זו נעוץ מן הסתם בעלויות העודפות של ההנזלה והגיזוז, ובצורך בהקמת תשתית הנזלה ושינוע ימי חובק עולם.



בפני דלק ונובל תעמוד לפני כן גם התלבטות באשר למיקומה של תשתית זו - בין אם מתקן יבשתי בישראל או בקפריסין, ובין אם על מתקן צף בלב הים התיכון או אפילו במפרץ אילת. זאת, לאחר הנחת צינור נוסף מאשקלון לאילת, תוך כוונה לחסוך את הסיכון הפוליטי ואת עלויות המעבר בתעלת סואץ, נוכח העובדה כי מרבית שוק הצרכנים ל-lng (52%) מצוי כיום במזרח הרחוק.



מי ירוויח מכך?



מבט חטוף על טבלת האחזקות בזכויות מאגרי הגז הפוטנציאליים לחופי ישראל מגלה כי 50% מהן מרוכזות בידיו של בעל השליטה בקבוצת דלק, יצחק תשובה. 40% מצויות בשליטת נובל אנרג'י האמריקאית. הסיבה לכך נעוצה בעובדה כי קבוצת דלק, למשל, מחזיקה באמצעות דלק קידוחים ואבנר חיפושי נפט ב-22 רישיונות חיפוש נפט וגז החולשים על כ-60% משטח המים הכלכליים של ישראל.



לפי חוק הנפט במתכונתו כיום, המדינה גובה תמלוגים בשיעור ריאלי של 10.6% בלבד מההכנסות - ועוד מעניקה ליזמים הקלות מהותיות במס על הרווחים. מכאן, שרובן המוחלט של ההכנסות שיניבו תגליות גז ונפט אלה יוזרמו לשני כיסים בלבד.



מדוע הציבור לא ירוויח יותר?



חוק הנפט מגביל אחזקה של יחיד בשטחי חיפוש ל-12 רישיונות בלבד, אלא אם אושר אחרת בידי שר התשתיות ומועצת הנפט. דלק ונובל קיבלו בעשור האחרון מידי השרים אישורים להחזקת מספר רישיונות כמעט כפול מזה שנקבע בחוק - אישורים שמתבררים כיום כמכרה זהב של ממש, שהוענקו למעשה בלי תמורה, ובניגוד לכוונת החוק.



משרד התשתיות ומועצת הנפט, בתמיכת חברי כנסת ובלחץ נובל ודלק, הם גם אלה שסיכלו ב-2001 הצעת חוק לשינוי שיטת הרישוי בענף חיפושי הנפט והגז, וכן את ההצעה לשינוי מדיניות התמלוגים לפרוגרסיבית. כך ששיעור התמלוגים שלהם זכאית המדינה יעלה בהתאם לגודל התגלית. כלומר, יפחת נוכח תגליות קטנות יחסית, ויגדל בתגליות שפוטנציאל הרווח הגלום בהן ממילא פנטסטי.



משרד התשתיות ומועצת הנפט הם גם אלה שמתנגדים כיום לכל שינוי במדיניות הפיסקאלית של ישראל בענף חיפושי הגז והנפט, ואף נהנים מרוח גבית הנושבת מכיוון לשכת ראש הממשלה. לפיכך, אם ניקח את התחזית הגסה של הכנסות עתידיות בגובה 300 מיליארד דולר, הרי שהציבור בישראל יזכה לראות מתוכן (במישרין ובעקיפין) 60-100 מיליארד דולר בלבד.



מה צריכה הממשלה לעשות?



ממשלת ישראל צריכה להתעורר. אלה כבר לא דיווחים שאמורים לגרור מחיאות כפיים, טפיחות על השכם וברכות חמות, אלא דורשים מחשבה כנה ואמיצה לגבי העתיד של הציבור - ולא רק של מאזני חברות החיפושים. ראשית, על הממשלה להתכנס כדי להתוות מדיניות חוץ ורגולציית פנים שהולמת מעבר של מדינה מצרכנית אנרגיה התלויה בגורמים זרים לספקית בעלת מעמד רגיונלי, על כל המשמעותיות הגיאו-פוליטיות הנובעות מכך.



שנית, היא צריכה לכלכל את צעדיה באשר לתרומה שהיא עצמה חייבת לציבור בוחריה, שחונכו במשך דורות להשקיע ב"הון האנושי", כי הון פיסי - אין. את המונח "game changer" טבע לפני שנה נשיא נובל אנרג'י, צ'רלס דייוידסון, בהתייחס למכרה הזהב שהסתתר בקרקעית הים מול חיפה. ואולם נדמה כאילו רק מוסדות המדינה עדיין לא הפנימו את משמעות המונח.



ואולם יש רגעים שבהם נדרשת בחינה אסטרטגית מחודשת נוכח נסיבות קיצוניות, וברגעים כאלה צריכה הממשלה לבחון את האינטרס הציבורי לפני כל אינטרס אחר. מה עוד שהחוק מתיר למדינה את שינוי המדיניות הפיסקאלית בענף, ובעלי הרישיונות עצמם מודעים לכך שאינם זכאים לשום חסינות מפני שינויים כאלה, גם לאחר שקיבלו את הרישיונות לידיהם.



דלק נובל נטלו סיכון לא מבוטל בשנים האחרונות, והפגינו יכולת מקצועית לעילא. משום כך, הן עשויות לקצור רווחים עצומים כנגד השקעתן - גם אם אלה יצומצמו במעט. הממשלה החליטה השבוע לסכן חיי חיילים ולהסתכן בעליהום פוליטי כדי לחסום שש אניות מלהיכנס לעזה. אבל כשמדובר בהזרמת עשרות מיליארדי דולרים למימון פרויקטים לאומיים, או עבור הגדלת תקציבי חינוך ורווחה, היא מסתתרת כבר עשור מאחורי תחזוקת תדמיתה הבינלאומית ה"מוצלחת".



הגדלת ההשתתפות של 7.5 מיליון אזרחים בהכנסות ממכירת משאבי טבע לאומיים השייכים לו - עומדת כיום מול ארבעה-חמישה כיסים מאושרים שעתידים להיות נפוחים קצת פחות.