על הקשר בין הגז לרכבת הקלה בתל אביב

>> יום חג היה אתמול לנסיכות הגז הישראלית, בעקבות ההכרזה של חברת נובל אנרג'י על כך שקיים פוטנציאל רחב היקף למציאת גז או נפט בחופי ישראל. השווי הכספי של תגליות פוטנציאליות אלה, אם יתממשו, עשוי להגיע ליותר מ-300 מיליארד דולר.

החגיגה היא בעיקר של החברה האמריקאית נובל אנרג'י ונסיכי הגז הישראלי - קבוצת דלק של יצחק תשובה, ישראמקו של קובי מימון ורציו של משפחות לנדאו ורוטלוי - שהתגלית עשויה להקפיץ אותם כמה שלבים ברשימת עשירי ישראל.



האם אלה בשורות טובות גם לאזרחי ישראל ולכלכלה הישראלית? תלוי איך מסתכלים על זה. לכאורה, ברור שמדובר בבשורות טובות לישראל הענייה במשאבי טבע, כשפתאום מתגלים במעמקי הים שלנו משאבי אנרגיה יקרים. זה מפחית את התלות בספקי אנרגיה חיצוניים, מגדיל את הכנסות המדינה ממסים ומתמלוגים, ומעודד גורמים נוספים להשקיע כאן ולייצר בישראל תעשיית אנרגיה מתפתחת.



עם זאת, נשאלת השאלה אם מדינת ישראל מכרה למספר מצומצם של טייקונים וחברות עסקיות את כל פוטנציאל האנרגיה שלה, תמורת נזיד עדשים. שהרי תגליות הגז האלה, בשווי עשרות מיליארדי דולרים, היו יכולות לממן את כל פרויקטי התשתית הגדולים של ישראל - רכבות, כבישים והתפלה - ועוד היה נשאר עודף כדי להשקיע במערכת החינוך הדועכת.



כל עוד לא התגלה גז בחופי ישראל, זה לא הטריד איש. אבל מרגע שהתגלה הפוטנציאל, צפה השאלה הזו במלוא העוצמה, כי כאלה הם החיים - אף אחד לא רוצה לצאת פראייר ואף אחד לא אוהב שמרוויחים יותר מדי על חשבונו. השאלה הזאת מתחדדת בעיקר כשמדובר במשאב לאומי בתקופה שבה סוגיות כמו הפער בין עשירים לעניים וחלוקת העושר עולות לדיון ציבורי.



שר האוצר, יובל שטייניץ, מינה ועדה בראשות פרופ' איתן ששינסקי שתבדוק את הסוגיה הזו, ומהר מאוד התברר שהוא משחק באש. הלחצים שמופעלים עליו ממשרד ראש הממשלה ועד לממשל האמריקאי - לבל יעז לשנות את שיעור התמלוגים לשחקנים הקיימים הפועלים בזירת הגז הישראלית - מערערים את יציבות הכיסא שעליו הוא יושב.



הדעת נותנת שאם מתגלים משאבי טבע נדירים כל כך בישראל, הציבור כולו ייהנה מפירותיהם, ולא רק קומץ של אנשי עסקים. מצד שני, ללא היוזמה של אותם אנשי עסקים, ייתכן כי התגליות האלה לא היו מתגלות כלל. הפתרון הרצוי הוא לא לפגוע בהתחייבויות קיימות, כמו מאגר הגז של ים תטיס באשקלון, אבל בהחלט לבחון את התגליות שנמצאות בצנרת טרם הפקתן - כדי לוודא שהעלאת התמלוגים למדינה לא פוגעת בכדאיות הכלכלית של היזמים לבצעו.



היזם מסתבך - ורץ לבקש עזרה



מי שנחרד מכך שהמדינה עשויה לשנות תנאים בהתקשרות עסקית, צריך להסתכל על פרויקטים אחרים שנעשו בישראל ולבחון את תגובת היזמים והממשלה במקומות שהתגלעה מחלוקת. ובכן, קל מאוד לגלות שבישראל השתרש דפוס פעולה מעניין בכל הנוגע לפרויקטים גדולים, מכרזים והפרטות.



השיטה הישראלית הנפוצה היא להגיש הצעות נמוכות במכרזים ממשלתיים כדי לזכות בהם, ואחר כך לפתוח בהליך התכתשות עם המדינה כדי לזכות בהקלות. כך היה בהקמת כביש 6, בהקמת מנהרת הכרמל, במכרז להפעלת ערוץ 10 ובפרויקט הרכבת הקלה בתל אביב. בכל פעם שהיזם הסתבך או נקלע לקושי, הוא רץ למדינה ולא היסס לתבוע שינוי בתנאי החוזה, הקלות שונות ומשונות, השתתפות של המדינה בסיכונים וביטול של דרישות שהוצבו לו מבעוד מועד. ובכל פעם שהמדינה ניסתה לסייע, איימו היזמים שהפסידו להגיש בג"צים. התוצאה היא עיכוב של שנים בלוחות זמנים לביצוע הפרויקטים, תשתיות מפגרות, אובדן זמן ומשאבים וכרסום מסוים באמינות הממשלה.



ההתנהלות הזאת מלמדת שליזמים אין בעיה לחזור בהם, להפר הסכמים, לא לעמוד בהתחייבויות שנטלו על עצמם ולבקש בדיעבד שינוי של תנאי מכרזים. לא פעם ולא פעמיים המדינה מסכימה לשנות את התנאים, לקחת על עצמה יותר סיכונים ולהקל על יזמים כדי שהפרויקטים אכן יצאו לדרך, על אף התסבוכת המשפטית שזה יוצר.



הרכבת הקלה בתל אביב היא דוגמה טובה לקושי הבלתי נסבל של הוצאת פרויקטים לפועל בישראל. אחרי שהמהלך הזה צלח ושרד את כל המכשולים הביורוקרטיים הממשלתיים וכבר נבחרה קבוצה זוכה (mts), התברר שהקבוצה הזו לא מסוגלת להעמיד את חבילת המימון הדרושה לפרויקט. כבר לפני שנתיים היתה אמורה הקבוצה לסגור את סוגיית המימון, אך היא לא עמדה בכך מסיבות שונות, כשהיא תולה זאת במשבר הגלובלי שיצר מחנק אשראי.



למעשה, המדינה היתה יכולה לבטל את הסכם הזיכיון עם הקבוצה כבר לפני שנתיים, אבל היא לא עשתה זאת. תחת זאת, היא העניקה ליזמים הקלות והלכה לקראתם בשורה של נושאים כדי להפחית את רמת הסיכון ליזמים. המחיר הוא עיכוב מתמשך שתקע למעשה את הפרויקט עד כדי בחינה של הלאמתו על ידי המדינה (ממילא 70% מכספי הפרויקט הם מתקציב המדינה).



המחיר האמיתי גבוה אף יותר. כל עוד לא נפתרת בעיית הסעת ההמונים בתל אביב וגוש דן, המשק משלם מחירים גבוהים של זיהום אוויר, אובדן שעות עבודה יקרות, עליית מחירי הדירות, ריכוז של אוכלוסייה גדולה מדי במקום אחד, והפיכה של תל אביב בהדרגה מעיר שטוחה לעיר מגדלים.



יש הרבה מה ללמוד מההתנהלות של המדינה, הן בטיפול בסוגיית הגז והן ברכבת הקלה בתל אביב, אבל השורה התחתונה היא שאנחנו מדינה מאוד לא ביצועיסטית. יותר מדי דברים תקועים, יותר מדי עניינים פתוחים והמדינה מנהלת את משאביה בצורה לא יעילה. עדיין לא מאוחר לגבש תוכנית לניצול אופטימלי יותר של משאבי המדינה ולקידום פרויקטי תשתית אסטרטגיים - כי כאן מצוי המפתח לשיפור איכות החיים של כולנו.



נ.ב.



יש האומרים כי עסקה טובה היא כזו שבה כל צד בטוח שהוא סידר את הצד השני. אנשים פוזיטיביים יותר יגידו שעסקה טובה היא כזו שבה כל צד דאג שהצד השני יהיה מרוצה. זה לא המצב בתחום הגז הטבעי בישראל כיום. בשלב זה, יש מעטים מדי שנהנים ממשאבים יקרים מדי, וכדי שגם הצד שמחזיק בבעלות המקורית לרישיונות הקידוח בים התיכון יהיה מרוצה - נדרשת נוסחה חדשה שתאפשר למדינה ליהנות מתמלוגים גדולים יותר כאשר התגליות כאלה פנטסטיות.