"הגופים המוסדיים בישראל צריכים לתבוע יותר בארה"ב"

>> מיד עם מעצרו של ברנרד מיידוף בדצמבר 2008 הבינו עורכי הדין בפירמת מילברג ושות', המתמחים בתביעות ייצוגיות, כי מדובר בסיפור עצום. לפירמה הפועלת בניו יורק עדיין לא פנה אז אף לקוח שנפגע כתוצאה מהשקעות אצל מיידוף או בקרנות המזינות, (feeder funds) שהעבירו אליו מיליארדי דולרים; אבל זה לא מנע מעובדיה להתחיל לפעול מסביב השעון.



בעוד שבלשי ה-fbi מנסים להבין את היקף ההונאה, החלו החוקרים המועסקים במשרה מלאה במילברג ושות' לאסוף מידע. בתוך דקות מפרסום החשדות כינס ראש מחלקת החקירות במילברג, סטיב בורסיי, שפרש מה-fbi לאחר 27 שנות שירות, את הצוות שלו - הכולל חוקרים ובלשים לשעבר מה-fbi וממשטרת ניו יורק - והורה להם להיכנס לפעולה.

הנחת העבודה הראשונה של הצוות היתה כי מקורות המידע שמהם ניתן לגבות עדויות וראיות ייעלמו בזריזות. הנחת עבודה נוספת היתה שמיידוף לא פעל לבדו. ההונאה שהוא ביצע, שהיקפה נאמד בגזר הדין של מיידוף ב-65 מיליארד דולר, חייבה שיתוף פעולה עם עובדים בפירמה שניהל או מחוצה לה.



עו"ד בנג'מין קאופמן, שותף במילברג ושות', שביקר בישראל לרגל כנס שערכה חברת די. סי. פייננס למשקיעים המוסדיים, מספר כי לצוות החוקרים "הפליליים" חברו רואי חשבון המתמחים בחקירות כלכליות ואנשי מחשוב המיומנים בחקירות מחשב. כולם מועסקים בפירמה לצד עורכי הדין.



החוקרים פעלו במהירות. הם איתרו את משרד רואי החשבון שאיפשר את ההונאה הפיננסית של מיידוף. הפירמה של מיידוף, על מאות עובדיה, התנהלה ממגדל הליפסטיק במרכז מנהטן, אבל היה זה משרד רואי חשבון קטן ואפרורי, שנמצא בין חנויות מכולת במרחק 20 קילומטר מהעיר ניו יורק, שביצע בעבור מיידוף את החישובים האמיתיים.



שבועיים לאחר התפוצצות הפרשה הצליח צוותו של בורסיי לצלם אחד משני רואי החשבון שעובדים במשרד מעמיס על הג'יפ שלו ארגזי קרטון גדושים בקלסרים, מחשבים, מסמכים, ולמעשה את כל תכולת המשרד. הבלש שצילם את התמונות התקשר ממקום האירוע ל-fbi, שבשלב זה עדיין לא היה מודע למעורבותו של משרד רואי החשבון הנחבא. סוכנים ממשלתיים הוזנקו למקום ורואי החשבון נעצרו.



קאופמן משחזר את האירוע בראיון בלעדי ל-themarker, ואף שחלפה שנה וחצי עיניו בורקות, קצב דיבורו מתגבר והוא נסער כשהוא מדבר על הפרשה. הסיפור ההוליוודי לא מסתיים כאן. בהמשך החקירה שבוצעה בפירמת מילברג הצליחו החוקרים הפרטיים לשים ידם ראשונים על הכונן הקשיח של אשתו של מיידוף, רות, שעבדה עמו.



איך השגתם את הכונן הקשיח?



"מישהו נתן לנו אותו, אני לא אפרט. היה לנו אותו", עונה קאופמן, מחייך בשביעות רצון ומסרב בנחרצות להסגיר את מקור המידע.



מה גיליתם בו?



בשלב זה מתעמעם חיוכו של קאופמן. "התברר לנו שלא היה בו הרבה. קצת חומר פרטי ולא חשוב ששייך לה וכל מיני חשבונות ורשימות. לא היו העברות כספים או ראיות כלשהן שהיתה לה ידיעה על ההונאה".



רק לאחר שחוקרי מילברג ועורכי הדין עיינו בתכולת הכונן הקשיח והעתיקו את מה שהיו זקוקים לו, הם מסרו את הדיסק הקשיח ל-fbi. "החוקרים שלנו מצוינים. לאף פירמה אחרת אין עובדים ומשאבי חקירות מהסוג הזה", הוא מציין בגאווה.



כיום מייצגת פירמת מילברג יותר מ-80 תובעים שהפסידו את כל הונם בשל השקעות ישירות אצל מיידוף והקרנות המזינות, שהזרימו את הכסף שהושקע בהן למיידוף. הקרנות המזינות גילגלו עשרות מיליארדי דולרים וגבו מלקוחותיהן עמלות שנתיות, עמלות הצלחה ועמלת הצטרפות חד פעמית. כל עבודתן של הקרנות המזינות הסתכמה בשיגור הכסף לחשבונות הבנק של מיידוף. בעבור אותן השקעות פיקטיביות גבו החברות עמלות גבוהות. חמור מכך, הקרנות לא ביצעו כל בדיקות מטעמן לגבי השקעותיו הנטענות של מיידוף.



חברת ההשקעות של מיידוף, blmis, הוכרזה כפושטת רגל ומונה לה נאמן. מילברג הגישה תביעה אישית נגד מיידוף בבקשה להכריז עליו אישית כפושט רגל, וניצחה. כעת מתדיינת החברה בבית המשפט לגבי הגדרת ההפסדים שנגרמו ללקוחותיו של מיידוף ואופן חישובם.



בין היתר תובעת מילברג מהממשל האמריקאי לפצות חלק מקורבנותיו של מיידוף בסכומים של יותר מחצי מיליון דולר, הסכום המקסימלי שנקבע כי קרן ביטוח מיוחדת שהוקמה תשיב ללקוחות הישירים של מיידוף. בנוסף הגישה הפירמה תביעות נגד הקרנות המזינות וההנהלות שלהן, בשל הפרת חובת הנאמנות ללקוחותיהם ורשלנות.



מה הקווים האדומים שלכם לגבי פשרה בתביעות נגד הקרנות המזינות?



"בשלב הנוכחי, יהיה לא חכם מצדי לחלוק מידע כזה עם העיתונות ועם היריבים שלנו".



ישראל במקום השלישי



קאופמן, יהודי חובש כיפה סרוגה, מגיע לישראל מדי שנה לבקר את אמו המתגוררת בירושלים. השנה, בפעם הראשונה, ינצל את ביקורו גם כדי לגייס לקוחות ולעודד את הגופים המוסדיים בישראל להגיש יותר תביעות נגד חברות אמריקאיות בארה"ב, שהמוסדיים השקיעו בהן ויש חשש כי התנהלו שלא כחוק.



חמוש בנתונים, הוא סבור כי המוסדיים בישראל לא עומדים על מלוא זכויותיהם ולא מגישים מספיק תביעות בארה"ב. מהנתונים שהציג בכנס עולה כי בין 1996-2007 היו 234 מקרים שבהם משקיעים מוסדיים בינלאומיים הובילו תביעות נגד חברות בארה"ב. המוסדיים התובעים ממוקמים ב-25 מדינות.



גרמניה היא המדינה שבה ממוקמים הכי הרבה גופים מוסדיים שהגישו תביעות בארה"ב - 23.9% מהתביעות של המוסדיים הוגשו על ידי גופים גרמניים. במקום השני ניצבת קנדה, עם 17.9% מתביעות המוסדיים בארה"ב. במקום השלישי ניצבת ישראל, לאחר שנמצא כי 10.7% מתביעות המוסדיים בארה"ב הוגשו על ידי חברות ישראליות.



איך אתה מסביר את הנתון לפיו ישראל היא השלישית ברשימה?



"יש לכם הכי הרבה חברות רשומות בנאסד"ק אחרי קנדה. יש לא מעט תביעות של ישראלים נגד חברות ישראליות בארה"ב. יש מודעות בישראל לתביעות, אבל צריכה להיות מודעות גדולה יותר. רוב המוסדיים לא מנסים להיות תובעים ייצוגיים בארה"ב, וחבל".



היועץ המשפטי של רשות לניירות ערך, עו"ד שוני אלבק, מתח באחרונה ביקורת על הגופים המוסדיים על כך שאינם מגישים בישראל די תביעות ייצוגיות נגד חברות שסרחו. מהנתונים שנאספו ברשות ניירות ערך עולה כי עד עתה הוגשה בישראל רק בקשה אחת לתביעה ייצוגית על ידי גוף מוסדי נגד חברה, ורק תביעה ייצוגית אחת התבררה במשפט מלא שהסתיים בפסק דין, וערעור בעניין עדיין מתנהל.



מדוע לדעתך הגופים המוסדיים הישראליים מגישים תביעות ייצוגיות בארה"ב אך נמנעים מלעשות זאת בישראל?



"הקהילה העסקית כאן הרבה יותר קטנה ביחס לארה"ב. כולם מכירים כאן אחד את השני ויש רתיעה. אנשים לא רוצים לתבוע אם הם יראו את האדם באותו מועדון, מסעדה או שאחר כך יעבדו יחד. יש מעברים רבים בין חברות ודירקטוריונים. המוסדיים הישראליים תובעים בארה"ב כי שם אין קשרים אישיים.



"סיבה שנייה היא התרבות. אף שיש כאן עורכי דין רבים ואנשים תובעים אחד את השני כל הזמן, תרבות התביעות עדיין לא הגיעה לרמה הגבוהה ביותר של הקהילה העסקית. בנוסף, ישראל נשארה מאחור בחוק התביעות הייצוגיות. בארה"ב החוק הזה מפותח מאוד וכאן החוק פחות מתקדם".



קאופמן מנסה להחדיר מוטיבציה במוסדיים. "אנחנו כאן כדי לחנך ולומר לאנשים ולגופים המוסדיים: אם יש לכם הפסדים בשוק האמריקאי ואתם מרגישים שאתם רוצים לתבוע כי נעשו מעשיים לא חוקיים - יש לכם תפקיד מרכזי. אם אתה בנק ויש לך השקעה במניה של חברה גדולה, והמניה יורדת כי הם לא דיווחו כחוק, למה לא לתבוע? המוסדיים פה לא מודעים לזכויות שלהם בחו"ל".



כשמציינים בפניו כי בנק הפועלים ספג הפסדים כבדים במיוחד בעקבות נפילת השווקים בארה"ב ב-2008 והשקעות כושלות ב-cdo, הוא נזכר לפתע: "אחרי הכנס ניגשה אלי מישהי מוועדת ההשקעות של הבנק ושאלה כמה פרטים, אבל אין לה סמכות לקבל החלטות לבד".



נתונים נוספים שהציג קאופמן בכנס, מלמדים כי תשעה מתוך עשרה הסדרי הפשרות בסכומים הגבוהים ביותר שנחתמו בארה"ב ב-2009 הובלו על ידי גופים מוסדיים. בסך הכל נחתמו בשנה זו 91 הסכמי הפשרות, ששווים מוערך ב-3.1 מיליארד דולר. 57% מהתיקים שהסתיימו בפשרות הובלו על ידי גופים מוסדיים. לעומת נתון זה, 85% מהפשרות בשנה זו היו בתיקים משפטיים שהובילו משקיעים מוסדיים.



איך אתה מסביר את סכומי הפשרה הגבוהים יחסית שהמוסדיים מצליחים להשיג יחסית לתובע ייצוגי פרטי?



"המוסדיים מתעקשים יותר ולא ישאירו כסף על השולחן. אם יש לי הצעה לפשרה, אני מתקשר למנכ"ל של גוף מוסדי ואומר לו מה ההצעה. הוא בדרך כלל יענה בשלילה, ידרוש יותר, ויאמר שהוא לא מוכן ללכת על פחות מסכום מסוים. אנחנו והם נלחמים יחד. בנוסף, מוסדיים נוטים לתבוע בתיקים בטוחים יחסית".



מהו שכר הטרחה שאתם גובים?



"אנחנו כמעט תמיד עובדים על בסיס הצלחה. אנחנו גובים שכר טרחה רק אם אנחנו מנצחים. אם אנחנו מפסידים, אנחנו לא גובים דבר. אם זו תביעה ייצוגית נפנה לבית המשפט, ונבקש אחוזים מההצלחה לפי מה שאנחנו חושבים שמגיע לנו. זה יכול לנוע בין 15% ל-30% מהסכום שנפסק.



"בית המשפט יקבע בהתאם לגובה הפיצוי. כשהפיצוי הוא במיליארדים, האחוזים נמוכים מ-15% ויכולים להגיע ל-9%. אם זו תביעה פרטית של אדם, נדון עמו באופן אישי לגבי האחוזים שלנו. גם בתביעות אישיות, 90% יהיה על בסיס הצלחה".