כמה מרווחי הנפט והגז הטבעי יגיעו לאזרחים?

איש העסקים יצחק תשובה קרן מאושר בסוף השבוע. אפשר להבין אותו.

תוצאות הבדיקות של מבנים גיאולוגיים בים הצפוני הישראלי גילו שתגליות הגז הנוכחיות גדולות ב-20% משהוערך עד כה, ושמבנה לוויתן השייך לו ולחברה האמריקאית נובל עשוי להכיל, בהסתברות של 50%, גז ונפט בערכים כלכליים שיכולים להגיע גם ליותר מ-100 מיליארד דולר. כדרכו, תשובה יצא בהכרזה שיכולה להרחיב את לבו של כל אזרח במדינה: "זהו יום חג לכל מדינת ישראל - אנרגיה כחול-לבן שתספיק ל-100 שנות שימוש".

אין ספק שהגז שכבר נמצא במבנה תמר וזה שצפוי להימצא בלוויתן, הגדול יותר, יכולים לשנות את פני המדינה. על פי הערכות הכלכלנים, יזנק התל"ג של ישראל ב-2013, כשהגז מתמר יזרום לחוף, בשיעור של בין 4%-5%. אלא שהחזון הלאומי של תשובה בנוי על הנחה אחת: בדרך אל האזרחים החוגגים, יזרום כל הגז הזה דרך חשבון הבנק שלו - והוא יפריש מיעוט מכך לטובת המדינה.

תעריפי התמלוגים הנוכחיים על הפקת גז ונפט בים התיכון קובעים כי 12.5% מתמורת המכירה תועבר למדינה, אך למעשה הסכום נמוך יותר, מכיוון שהוא לא מחושב על התמורה מ"פי הבאר" אלא על התמורה מ"פי הצינור" שמגיע לחוף. כך מצטמק השיעור לכדי 10.5% בלבד.

זו כמובן לא התמורה היחידה למדינה, כי זו הרי צפויה גם לגבות מס מהרווחים של השותפות שהביאו את הגז לחוף. מסים אלה צפויים להסתכם בכ-20% נוספים משווי המרבצים, כך שחלקם הכולל של אזרחי מדינת ישראל בתמר, לוויתן ושאר התגלויות צפוי להיות באזור ה-30%.

האם זהו שיעור התמלוגים הנכון? הצודק? המוסרי? במלים אחרות: ברגע שהתברר כי במים הטריטוריאליים של ישראל קיים אוצר טבע בשווי שנחשב עד כה לדימיוני, האם החלוקה בין בעלי הון שמצאו אותו לאזרחי המדינה צריכה להיות כזאת שתשאיר 70% לבעלי ההון ו-30% בלבד למדינה?

את התשובה של יצחק תשובה אנחנו יודעים: כן. כשהוא נשאל ביום חמישי מה דעתו על הוועדה שהקים האוצר לבחינה מחדש של שיעור התגמולים בקידוחי גז ונפט, הוא ענה כי "שינוי כזה הוא בעצם הלאמה של נכסים פרטיים. אם זה מה שרוצים לעשות, אז שיגידו שהולכים לכיוון של הלאמת קידוחי הגז".

שלא תהיה לאף אחד טעות: לאחר שהוכח שפוטנציאל הגז והנפט במימי הים התיכון מגיע למאות מיליארדי דולרים, החלטות הוועדה לקביעת גובה התמלוגים למדינה תהיה ההחלטה הכלכלית החשובה ביותר של השנים האחרונות - ולכן היא גם תהיה מטרה להפעלת לחצים שכמותם לא נראו במקומותנו.

אלה כבר התחילו: בכיר מאוד בממשלה אמר לנו בשבוע שעבר כי במשרד התשתיות כבר מודים שהם "לא מצליחים לעמוד בלחצים". מהם בדיוק הלחצים האלה? הבכיר לא פירט, אבל ברור שהכוונה היא להשפעה של בעלי ההון על הפוליטיקאים באמצעות לחצים של חברים במרכזי המפלגות, של מקושרים למיניהם, ושל האנשים שקובעים את גורלם של פוליטיקאים.

ולא מדובר רק בלחצים של הטייקונים המקומיים. קרוב למחצית מהזכויות בממצאים וברשיונות בים התיכון שייכים לחברה האמריקאית נובל אנרג'י. החברה גייסה לשורותיה בכירים בממשל האמריקאי, ואלה כבר מפעילים את כל כובד משקלם על ראשי המדינה.

כן, התגליות החדשות הן כבר גורם חשוב בסחר-מכר בדרגים הפוליטיים הגבוהים ביותר, ולא נתפלא אם הצבעות וטו באו"ם ועצמת הלחצים על איראן יתעברבו עם ההחלטות על גובה התמלוגים שתשלם נובל האמריקאית למדינת ישראל. עם סכומים כאלה על השולחן, אפשר להניח שאזרחי ישראל ישלמו לאמריקאים על הסיוע הפוליטי - במזומן.

בעלי ההון, שבכל מקרה עתידים להכפיל את הונם כמה פעמים, יטענו שאסור לבצע שינויים רטרואקטיביים בתמלוגים - בוודאי שלא עבור גז שכבר נמצא, כמו בתמר, או עבור אזורים שבהם הושקעו עשרות מיליוני דולרים במחקרים כמו בלוויתן.

את תמר הם כבר השיגו: ההנחיה של שר האוצר לוועדת התמלוגים קובעת שתגליות מוכחות לא ייכללו במנדט של הוועדה. המשמעות: החלטת הוועדה נוגעת קודם כל לגז ולנפט שבלוויתן ובאזורים האחרים שעדיין לא נבדקו ועדיין לא נקדחו.

אבל למרות כל הלחצים: ראוי לשאול איך צריך להתחלק השלל. מדוע לא, למשל, 50%-50%? ומי אמר שלא יהיה זה מוסרי להפוך את הנוסחה ולקבוע שהאזרחים הם אלה שיקבלו 70% ובעלי ההון 30%?

בעלי ההון טוענים ששינויים רטרואקטייבים בחוקי המשחק של ענף קידוחי הנפט לא יהיו הוגנים, וכי הם סיכנו את כספם על בסיס הנחות עבודה מסוימות, שאין לשנותן בעקבות ההצלחה. אבל זהו טיעון מטעה.

ראשית כל, הם שמו חלק קטן מהכסף: רוב הכסף של שותפויות הקידוחים גויס מציבור המשקיעים בישראל באצמעות הנפקת השותפויות בבורסה. שנית, כללי משחק משתנים כל הזמן, לכל הכיוונים.

כשבעלי הון נקלעים למשבר הם מקבלים לעתים הקלות ממשלתיות, כמו במקרה של זיכיון ערוץ 10. כאשר הממשלה מגלה ששוק מסויים אינו תחרותי ופוגע בצרכנים, היא נוהגת לשנות את הכללים, כמו בהפחתת דמי הקישוריות בסלולר או בכל פעולה של רשות ההגבלים העסקיים.

זוהי הזכות הריבונית של המדינה. היא יכולה, למשל, להעלות מסים על בעלי הכנסות גבוהות במיוחד - מצב שאינו שונה מהותית ממה שקורה עכשיו בענף קידוחי הגז.

כדאי גם לבדוק מה עושות מדינות אחרות במקרים דומים. בימים אלה ממש החליטה ממשלת אוסטרליה להניח הצעת חוק הקובעת שבעלי המכרות באוסטרליה נהנים מרווחים גבוהים מדי, בזכות הביקושים מסין ועליית מחירי הסחורות - ולכן עליהם לשלם מס-על של 40% מעל לרווח נורמטיבי. שיעור המס שווה לתשואה של איגרת חוב ממשלתית - משהו כמו 6% כיום.

באופן לא מפתיע פתחו מנכ"לי חברות הכרייה במתקפה פוליטית חסרת תקדים נגד החוק, וגם גייסו ביניהם קופה של 100 מיליון דולר אוסטרלי עבור קמפיין יחסי ציבור ופעילות לוביסטים בקרב השלטון. אלא ששם, לפחות, הממשלה לא אומרת שהיא לא מצליחה לעמוד בלחצים.

שר האוצר האוסטרלי, ווין סוואן, ענה לחברות הכרייה שהתגובות שלהם הן "לא ישרות באופן בסיסי, היסטריות, ונגועות בהטעיה מאסיבית ושקרית בהצגת הנתונים".

הגז שנמצא עד היום שווה הרבה מאוד כסף. על פי הערכות גסות, רק על פי משטר התמלוגים הנוכחי, יזרמו לקופתה המדינה החל בסוף 2012 יותר מ-2 מיליארד שקל בשנה, וב-2015 תירשם קפיצת מדרגה נוספת. אלה סכומים שיכולים לאפשר מהפכות בחינוך, בבריאות ובתשתיות הלאומיות.

כאשר מדובר בזרם גז בשווי כולל של לפחות 2 מיליארד דולר בשנה, שאותו קונה בעיקר חברת החשמל הלאומית, גם היא נכס בבעלות מדינת ישראל, כל אחוז בודד בתמלוגים יכול לפתור שורה ארוכה של בעיות ולשפר את חייהם של אלפים.

כמו כל מדינה בעולם, מדינת ישראל רשאית ויכולה לשנות את חוקי המשחק בשוק הנפט, גם רטרואקטיבית עבור תגליות שכבר נרשמו וגם עבור תגליות עתידיות. בתקופה קודמת היה ספק לגבי הימצאות הגז והיה נכון לעודד את הקודחים. עתה התברר שהמציאות שונה.

לא יהיה שום קושי למצוא בעלי הון שישמחו לקדוח גם במשטר של תמלוגים גבוהים יותר. נכון יהיה לשנות את שיעור התמלוגים, את המס שקודחי הנפט משלמים או למצוא כל פתרון אחר שיזרים חלק גדול יותר של אוצר הטבע מכיסי בעלי ההון אל כיסיהם של האזרחים.