העיר נצרת, עיר עם היסטוריה של יותר מ-2,000 שנה, מונה 52 אלף תושבים. נצרת עילית הסמוכה אליה, שהוקמה על אדמות שהיו שייכות במקור לעיר נצרת, מונה 37 אלף תושבים. נצרת היא עיר גדולה מנצרת עילית, וגם ענייה ממנה - נצרת מדורגת בעשירון הרביעי במצבה הכלכלי, לעומת נצרת עילית, שמדורגת בעשירון השישי.
היסטורית, נקבע כביש 75 כקו הגבול בין שתי הערים - העתיקה והענייה, והמודרנית והעשירה יותר. על אף זאת, בשלב כלשהו ערכה המדינה חילופי שטחים והעבירה מקטע מסוים של קרקעות ממערב לכביש 75 מנצרת לנצרת עילית. כמה שנים מאוחר יותר, דווקא על מקטע הקרקעות שלגביו בוצעה החלפה בין שתי הערים, הקימה המדינה את קרית הממשלה שלה במחוז הצפון. לפיכך, כל הארנונה המשולמת על ידי משרדי הממשלה זורמת לכיסה של נצרת עילית - העיר החזקה והקטנה מבין השתיים. וכמובן, גם העיר היהודית מבין השתיים.
נצרת, שהיא העיר הערבית הגדולה בישראל, אינה מקבלת אגורה שחוקה אחת של דמי ארנונה ממשרדי הממשלה - שבפועל הוקמו על שטחה. בכלל, לנצרת יש מחסור בארנונה עסקית, מאחר שאין בשטחה אזור תעשייה כלשהו. לנצרת עילית דווקא יש אזור תעשייה (בנוסף לקרית הממשלה) - אזור התעשייה ציפורית, המרוחק ממנה ומנותק ממנה גיאוגרפית. אזור התעשייה ציפורית דווקא נהנה מחיבור גיאוגרפי ליישובים סמוכים - היישובים הערביים משהד וכפר כנא. על אף זאת, כל הארנונה הנגבית ממפעלי התעשייה באזור התעשייה המודרני שהוקם בשנות ה-90, זורמים לכיסה של נצרת עילית, ולא לכיסן של הרשויות הערביות הסמוכות.
באום אל פאחם לא צריכים תחבורה ציבורית?
העיר הערבית השנייה בגודלה בישראל היא אום אל פאחם. גם שם אין אזור תעשייה. זה לא ממש מפתיע. לפי נתוני עמותת סיכוי, העוסקת בקידום השוויון בין יהודים לערבים בישראל, רק 1.5% משטחי אזורי התעשייה בישראל מסופחים לרשויות ערביות - על אף שהערבים מהווים 20% מאוכלוסיית ישראל. לצערנו, TheMarker לא הצליח לקבל מאף משרד ממשלתי אישוש או הפרכה לנתון הזה.
אזור תעשייה אינו הדבר היחיד שאינו קיים באום אל פאחם. גם תחבורה ציבורית אין שם. אפילו לא קו אוטובוס אחד. עיר ערבית, המשרתת 30 אלף תושבים, מקיימת את חייה בלי תחבורה ציבורית. אל תחפשו מקבילה לכך במגזר היהודי - אין אף יישוב יהודי דומה, אפילו קטן משמעותיות מאום אל פאחם, שאין בו תחבורה ציבורית.
לפי נתוני הרשות לפיתוח כלכלי של המגזר הערבי במשרד רה"מ, נתונים שהוצגו באחרונה בפני הממשלה, ב-60 יישובים ערבים אין תחבורה ציבורית כלל - התחבורה עוברת על הכביש הראשי הסמוך, אבל אינה נכנסת לתוך הכפרים. עוד 40 כפרים מקבלים שירותי תחבורה ציבורית ירודים בלבד, ו-23 כפרים מתבססים בעיקר על שירותי מוניות. בסך הכל, כ-80% מהכפרים הערביים אינם מקבלים שירות מספק בתחום התחבורה הציבורית.
משרד התחבורה אינו מכחיש את הנתונים. "צורכיהם המיוחדים של אוכלוסיית המיעוטים בתחבורה ציבורית לא באו לידי ביטוי בעיקר בשל היעדר תשתית מתאימה", אמר דובר משרד התחבורה ל-TheMarker. "מדובר, בין השאר, בכבישים שאינם מתאימים לנסיעת כלי רכב ציבוריים, היעדר הסדרי תנועה מתאימים, בנייה צפופה, רחובות צרים במרכזי היישובים ואחזקת כבישים לקויה".
מי שביקר אי פעם בכפרים הערביים יכול להעיד כי במרבית כבישי הכפרים בקושי נדחקת מכונית אחת, שלא לדבר על שתי מכוניות משני הכיוונים, ועוד אחת מהן אוטובוס. ללא ספק, התנאים בשטח מקשים מאוד על העברת תחבורה ציבורית בתוך הכפרים הערביים. ועדיין, מכאן ועד להשאיר 80% מהכפרים הערביים בלי שירות מספק של תחבורה ציבורית המרחק הוא עצום. אין ספק כי ביישובים יהודיים מציאות כזו לא היתה מתקבלת על הדעת.
רק ביישובים הערביים המציאות הזו קיימת כבר 60 שנה, בלי שאיש פוצה פה. מדיניות בת היענה שבה נוקטת המדינה מאז היווסדה, מטאטאת את הבעיה הערבית מתחת לשטיח. מקבלי ההחלטות בישראל מעדיפים לעצום עיניים ולהעמיד פנים כי ערביי ישראל - על שלל הבעיות הדמוקרטיות, הכלכליות והחברתיות שהם מייצרים - פשוט אינם קיימים, ולכן המדינה אינה נדרשת לטפל בבעיות שלהם.
התוצאה היא הידרדרות נמשכת וגידול מתמיד בפערים בין האוכלוסייה היהודית לערבית. הפערים האלה מייצרים סיכון ביטחוני, אזרחי וכלכלי גם יחד - אבל המדינה מעדיפה להמשיך ולעצום עיניים.