>> מה היה קורה אילו לא הייתי מגיעה למסיבה (שאליה בכלל לא רציתי לללכת) ובה פגשתי את בעלי? מה היה קורה אילולא הייתי נכנס לאתר חיפוש העבודה בדיוק באותו שבוע שבו התפנה התפקיד שאותו רציתי תמיד? מה היה קורה אם לא הייתי מתעכב ועולה לאוטובוס שהיה מעורב בתאונת דרכים? מה היה קורה אם לא הייתי לומד את המקצוע שלמדתי ומחליט לפי מה שהורי ייעצו לי? או דווקא מחליט אחרת מעצתם? מי לא מכיר שאלות אלה? מי לא מנסה לברוח משאלות אלה. לרוב אנו אומרים לעצמנו בשביל מה להתעמק בהן - הרי העבר כבר עבר, ואין טעם לעסוק בו.
ד"ר אדם גלינסקי, יהודי אמריקאי צעיר מבית הספר לניהול קלוג של אוניברסיטת נורת'ווסטרן, חושב אחרת. כל מחקריו עוסקים בהבנת הפסיכולוגיה של העובד וביכולתו לגייס תהליכים פסיכולוגיים בחיי היומיום בארגון. במחקר האחרון שהוביל עם החוקר ד"ר האל ארסנר-הרשפילד, נבדקה הנטייה המוכרת לשאול את עצמנו מפעם לפעם: "מה היה קורה אילו".
התשובות לשאלות הללו מלוות לרוב בתחושה שנעה בין עצב וקושי לשמחה, הקלה או הכרת תודה ("איזה מזל ששיכנעו אותי ללכת למסיבה!"). לעתים קרובות, כך החוקרים, התשובות מניעות גם לפעולה.
"ברור לנו שמדובר במודעות שחולפת לאחר זמן קצר", אומר גלינסקי. "אבל במחקר גילינו כי הפעולה שמגיעה לאחר המחשבה מתרחשת מהר מאוד ומחזקת את הקשר בין החושב ומושא המחשבה. ייתכן שאותה אישה שחושבת מה היה קורה לולא הייתה הולכת למסיבה תזמין לה ולבעלה סוף שבוע זוגי לחיזוק הקשר. או אותו אדם שחושב על התאונה ינקוט אמצעי זהירות נוספים. השימוש בטכניקת ה'מה אם' מחזקת באופן ברור מודעות שלא הייתה שם קודם לכן".
פדקס כמעט נשארה בכיתה בייל
את הנחת היסוד הזו החליטו החוקרים לבדוק גם בפן הארגוני. שהרי אם אדם יפתח מודעות לדברים ויידע להכיר תודה על קיומם בחייו הפרטיים, מדוע שלא יעשה זאת גם בכל הקשור לעבודתו?
לאחר מחקר ארוך ורב משתתפים הגיעו גלינסקי וארסנר-הרשפילד למסקנה כי הדרך לגרום לעובד להשתמש בטכניקת ה"מה אם" צריכה להיעשות על ידי תזכורת קבועה שנותן הארגון בנושא שורשיו של הארגון או נקודות מפנה דרמטיות בחייו - כאלה שבמהלכן עמד להיות או לחדול.
הישרדות על מפית
"לכל חברה וארגון יש את סיפור ההישרדות שלו", אומר ארסנר-הרשפלד. "רצוי למנף את הסיפור הזה כדי להזכיר לעובדים כל פעם שאילולא אותה נקודה, המקום הזה לא היה קיים בכלל". איך עושים את זה? בשלב ראשון מספרים את הסיפור שוב ושוב כדי שכל עובד יידע לחזור עליו.
כך למשל כל עובד בפדקס יכול לספר על המייסד פרד סמית שקיבל רק "כמעט טוב" על התוכנית העסקית להקמת החברה שהציג במהלך לימודיו באוניברסיטת ייל. השאלה המיידית המתבקשת היא מה היה קורה אם סמית היה מקשיב למוריו, וזונח את הרעיון. יכן בדיוק היו כיום 140 אלף העובדים.
"כל עובד באמזון יודע לצטט את סיפור התחלתה של החברה בגראג'", ממשיך גלינסקי, "כל עובד במיקרוסופט מכיר את סיפור חייו של ביל גייטס. זוהי המורשת שגורמת לעובדים להעריך את היותה של החברה מה שהיא כיום. המנהל צריך לזכור שעליו להזכיר את אותן נקודות שוב ושוב כדי לייצר את שאלת ה'מה היה קורה אם'".
מדובר באפקט קצרצר, בעיקר בארגונים דעתניים וציניים.
גלינסקי: "המחקר נעשה בשני שלבים: הראשון, על הקהל הרחב והשני על תלמידי mba. הוכחנו שהאפקט הפסיכולוגי של הכרת התודה קצר אמנם, אך הוא מכפיל פי שניים את הסיכוי לנקיטת פעולה. לכן צריך שהתזכורת תהייה עדינה אך קבועה ותלווה את העובד במהלך היום.
"למשל אם החברה שלך הוקמה על מפית בבית קפה, דאג להשתמש באותה מפית כמוטיב חוזר ונשנה בלוגו, בפרסומי החברה, על כרטיסי הביקור, בכל מקום שיזכיר לעובד מדי פעם שאילולא אותו רגע - הוא לא היה נמצא במקום הזה. אם תדאג לכך, תהפוך את סיפור השורשים או נקודת המפנה לסמל קבוע, תייצר תהליך מתמשך ותמנע ציניות בארגון".
אתם ממליצים להקים חדר עם הפריטים הראשונים של הארגון?
"חשוב שלא לגלוש לנוסטלגיה דביקה שעלולה להרגיז אנשים, אלא לתת תזכורות קצרות, קבועות וענייניות. כל מנהל צריך למצוא את הדרך שלו לגרום לאנשיו באופן העדין והמתוחכם ביותר לשאול את עצמם שוב ושוב מה היה קורה אילו היתה החברה מתגברת על המכשלות".
חוקרים מבית הספר למינהל עסקים קלוג: "הכרת תודה מניעה לפעולה"
מאת טלי חרותי-סובר
7.6.2010 / 9:24