>> אבשלום כהן הוא עורך דין צעיר המייצג את קרנות הנאמנות וקופות הגמל של בית ההשקעות "גפן" באסיפות בעלי האג"ח ובעלי המניות של החברות שבהן הן מושקעות. דוד, אביו של אבשלום, הוא דמות בכירה בשוק ההון ומשמש סמנכ"ל הכספים בחברת "הכרם", החברה האם של "גפן". בימים אלה צריכה "הכרם" למחזר חובות ומגייסת אג"ח במאות מיליוני שקלים. מי שמשווק את ההנפקה שלה באגרסיביות הוא אמנון, אחיו של אבשלום, העובד בחברת החיתום של "גפן".
אבשלום נשוי לתמר, מנהלת ההשקעות הראשית של חברת הביטוח "קברנה". הוא לא יודע שמדי פעם באמצע היום, כאשר הוא טרוד באסיפת בעלי מניות, תמר חולקת את יצועה בפגישות חטופות עם אחיו, אמנון. הרומן בין תמר לאמנון החל על רקע פיננסי - כשאמנון הגיע לחברת "קברנה" במטרה למכור את הנפקת האג"ח של "הכרם".
גם אלישבע, אשתו של דוד ואמם של אבשלום ואמנון, היא פיננסיירית ועובדת כבנקאית בבנק "היקב". אחת החברות שחייבת כספים לבנק "היקב" היא "המטע", הפושטת רגל. באסיפות הנושים של "מטע" מתנהל בימים אלה קרב נואש בין בעלי האג"ח לבנקים על מה שנשאר מהחברה. אבשלום ואמו נפגשים באסיפות אלה. אבשלום נפגש גם עם תמר באסיפות בעלי המניות של חברת "הכרם". בפעם האחרונה הם נפגשו באסיפה שמטרתה היתה לאשר את עלות שכרו השנתית של האב והחתן, דוד.
הפגישה המשפחתית של כולם נערכת בימי שישי בביתו של סבא אברהם, אחד מאנשי העסקים הבולטים במשק הישראלי, בעל השליטה בקונצרן "אדמה" - המחזיק בבית ההשקעות "הגפן", בחברת "הכרם", בחברת הביטוח "קברנה", בבנק "היקב" ובחברת "מטע".
יד רוחצת יד
קונצרן "אדמה" לא קיים באמת, אך חלקים מהתרחיש המתואר בהחלט שייכים למציאות הישראלית. אם הלכתם לאיבוד בסיפור של משפחת כהן, סביר להניח שלא הייתם מצליחים לעקוב אחר ההתרחשויות במשק הישראלי.
ניקח את אחת הקבוצות הקטנות במשק - גאון אחזקות. ביוני 2007 גייסה גאון אחזקות מקבוצת גאון רבע מיליארד שקל באג"ח. כלל ביטוח מקבוצת אי.די.בי של נוחי דנקנר והפניקס מקבוצת דלק של יצחק תשובה הזמינו אז יחידות בהנפקה. גם בית ההשקעות גאון, שהיה אז בשליטת הקבוצה, התחייב להזמין כמות לא גדולה של יחידות בהנפקה. איך יכול הציבור, שהשקיע דרך גאון בית השקעות את כספו בהנפקה של גאון אחזקות, להיות בטוח כי הכסף הושקע בתבונה?
נרוץ קדימה לקבוצה גדולה יותר - באפריל 2009 זכה גיוס האג"ח של חברת גב ים מקבוצת אי.די.בי לביקושי יתר של 850 מיליון שקל - פי 3.5 מההיקף המקורי שהתכוונה החברה לגייס. בין החתמים שמכרו את ההנפקה לציבור, כמו ברוב הנפקות החברות מקבוצת אי.די.בי, היתה גם כלל פיננסים מקבוצת אי.די.בי. בהנפקה השקיע גם בית ההשקעות גאון, אבל המזמין הגדול במכרז דאז היתה חברת הפניקס מקבוצת דלק של תשובה.
ארבעה חודשים אחר כך היה זה תורה של קבוצת דלק לגייס כסף. חברות מכלל ביטוח השתתפו במכרז והזמינו סחורה בעשרות מיליוני שקלים. קבוצות דלק ואי.די.בי הן שותפות, אגב, בפרויקט אחר - הקמת בית מלון ענק בלאס וגאס על ידי החברות הבנות של הקבוצות.
נביט באשת העסקים שרי אריסון היא בעלת השליטה בבנק הפועלים. אריסון היא גם בעלת השליטה בחברת הנדל"ן שיכון ובינוי. נכון ל-31 למארס השנה, שיכון ובינוי היתה חייבת לבנקים בישראל חצי מיליארד שקל מתוך סך התחייבויות של כ-3 מיליארד שקל.
האם כשהבנקים ומנהלי כספי הציבור מעניקים לשיכון ובינוי אשראי, הם מושפעים מהעובדה שלקבוצה של שיכון ובינוי משתייך גם בנק? שיכון ובינוי התחרתה בשנה האחרונה במכרז על השוק הסיטונאי, מכרז שבו, כמו בכל מכרז, היכולת לגייס מימון היוותה מרכיב מרכזי בתחרות. אילו תנאי מימון קיבלו המתחרים של שיכון ובינוי מבנק הפועלים?
נסתכל על חברת סונול, המתחרה בענף הדלק ראש בראש בחברת פז. ענף הדלק הוא עתיר במימון. סונול, בין היתר, נטלה אשראי גם מהבנק הבינלאומי, שבשליטת איש העסקים צדיק בינו, ונאלצה במסגרת זו למסור מידע עסקי לבנק הבינלאומי.
סינרגיה על חשבון הציבור
הדוגמאות האלה הן אקראיות ועשויות להעלות גיחוך בסגנון "גיליתם את אמריקה" אצל מי שמתמצא בשוק ההון הישראלי. בזמני גיאות מגייסות החברות הציבוריות מיליארדי שקלים מהציבור בהנפקות שבהן משתתפים כל מנהלי הכספים בשוק הישראלי הקטן. קשה לסובב את הראש לכל כיוון בשוק ההון מבלי להרגיש כי אתה שותף באורגיה המונית של כסף ציבורי.
מצב שבו מוסד פיננסי של טייקון אחד מעניק מימון מכספי הציבור שהוא מנהל לחברה אחרת של אותו טייקון, הוא לא נורמלי; מצב שבו מוסד פיננסי של טייקון אחד מעניק מימון לחברה של טייקון אחר, טייקון שגם בבעלותו יש מוסד פיננסי המסוגל להשיב באותו מטבע, הוא לא בריא; מצב שבו מוסד פיננסי משקיע בחברה של טייקון שהוא שותף של אותו מוסד פיננסי באחזקה אחרת, הוא בעייתי.
קיימים בשוק ההון הישראלי מנכ"לים של חברות המוכנים להישבע שחלק מההשקעות של מוסדות פיננסיים בהנפקות של חברות נסגרות בשיחות טלפון בין בעל השליטה במוסד הפיננסי - לבעל השליטה בחברה. גם אם שיחות הטלפון האלה לא מתקיימות - ניגודי העניינים קיימים, ומי שחושב שהם אינם משפיעים על הדרך שבה כספי הפנסיה של כולנו מושקעים, הוא תמים. הסיבה שהעומדים בראש פירמידות השליטה הגדולות במשק הישראלי מעוניינים באחזקה פיננסית היא בדיוק זו - רצונם בסינרגיה מימונית עם אחזקותיהם הריאליות. סינרגיה המתבצעת על חשבון הציבור.
באורגיה הציבורית הזאת מעורבים המנכ"לים של בתי ההשקעות, שיודעים שהמשכורת שלהם תיקבע על ידי בעלי השליטה שלחברות שלהם הם יעניקו מימון. מעורבות בה פמליות עורכי הדין, היחצ"נים והיועצים העובדים עבור כל החברות השונות. היא גולשת לעסקות בעלי העניין במשק הישראלי - למיזוגים, לרכישות ולהסדרי חוב שצריכים לאשר מנהלי הכסף הציבורי בישראל.
את הריכוזיות במשק ניתן למצוא מסתתרת מאחורי כל אחת מהרעות החולות של המשק הישראלי. היא האחראית לכוח שיש לעומדים בראש פירמידות השליטה להשפיע על פקידי הציבור שאמורים לבקר אותם; פקידי ציבור יודעים שהמשרה הבאה שלהם אחרי שיעזבו את המגזר הממשלתי לטובת המגזר הפרטי תהיה אצל אחד מהטייקונים האלה, המחזיקים בעשרות חברות. זה לא בהכרח מקרי שאת הגל הנוכחי של התבטאויות נגד הריכוזיות במשק הוביל נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, שעתידו התעסוקתי אינו נמצא בישראל והוא אינו חושש מחוסר נכונות של הטייקונים להעסיקו בעתיד.
הריכוזיות במשק עומדת מאחורי הנפוטיזם בחברות הציבוריות - קשה למצוא מוסדיים שיצביעו נגד מינוי בן של איש עסקים שהוא בעל שליטה בעשרות חברות במשק הישראלי; הריכוזיות מעודדת היעדר תחרות בענפים כמו בנקים, ביטוח וסלולר; היא פוגעת ביעילות כאשר אותו גוף מחזיק בסדרה של תשומות ייצור מרכזיות. בשורה התחתונה, הריכוזיות במשק פוגעת אנושות בתחרות וביעילות של המשק בישראל וגורמת למצב שבו בעלי השליטה הגדולים סוגרים ביניהם את התנהלותם העסקית - במקום להתחרות זה בזה.
אפקט הדומינו
למרות זאת, הגל שהתעורר בשבועות האחרונים על ידי פישר, ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ כנגד הריכוזיות במשק הישראלי הפתיע רבים בשוק ההון.
קשה לדמיין מצב שבו דנקנר, תשובה ואחרים לא מחזיקים בנוסף לעסקי הנדל"ן והאנרגיה שלהם גם חברת ביטוח ובית השקעות. מקורבים לטייקונים טוענים כי אם לא הם - מי יחזיק במוסדות הפיננסיים האלה?
הרעיון הזה אינו נכון. הקהילה העסקית בישראל רחבה. קיימים בישראל אנשים עשירים מאוד שאינם נמצאים בעין המצלמות, ובאפשרותם להשקיע במוסד פיננסי. הם אולי יהיו מוכנים להשקיע בו פחות כסף - בהתאם לערכו האמיתי - משום שהם אינם רואים בו את אותה סינרגיה פסולה, שאלה העומדים בראש הפירמידות רואים בו.
גם ברמת היציבות של המוסדות המנהלים את הכסף הציבורי אין מה לחשוש. כפי שראינו בחודשים האחרונים במקרה של בנק דיסקונט - שבו בנק ישראל ציפה כי בעל השליטה בבנק, מתיו ברונפמן, יזרים אליו מזומנים כדי שיעמוד בהתניות הפיננסיות, והתבדה - נראה כי יש להימנע דווקא מהסכנה ההפוכה, ממצב שבו בעל שליטה מתפתה לעסקות לא יציבות בענפים אחרים, שישפיעו על המוסד הפיננסי שעליו הוא חולש.
הריכוזיות במשק הישראלי אחראית בכמה מהמקרים גם לשיעורי המינוף הגבוהים מדי שנוטלים על עצמם אנשי העסקים העומדים בראש פירמידות השליטה, כדי להגדיל את האימפריה שלהם. הזמינות המהירה של מימון הנובעת ממנה עשויה לגרום למינוף מוגזם, שממנו יסבול בסוף הציבור.
יש להטיל מגבלות על האימפריות העסקיות האלה; אנשי העסקים המקומיים לא ייחנקו. כדור הארץ רחב דיו והם יכולים למצוא אפיקי צמיחה מחוץ למשק הישראלי. אין סיבה לכך שלאיש עסקים המחזיק בעשרות חברות יהיה גם בנק קטן. הציבור בישראל זקוק לגופים שידם אינה חולשת על כל המשק, ושירוויחו רק מניהול הכסף שלו.
הריכוזיות - אם כל המחלות של המשק הישראלי
חגי עמית
8.6.2010 / 6:59