החינוך הערבי - ישראל כורה את הבור של עצמה

>> ר' היא ערבית מוסלמית, משכילה ומודרנית. היא מתגוררת בנצרת, עוסקת בייעוץ כלכלי ומאמינה כי אין מה לסמוך על היהודים שיעזרו לערביי ישראל - והערבים צריכים לעזור לעצמם. משום כך היא לא מוכנה להתפשר על איכות החינוך של שתי בנותיה.



על אף שר' מתגוררת בנצרת ולרשותה עומדת מערכת החינוך הגדולה יחסית של העיר, היא לא השתמשה בשירותיה של מערכת החינוך הממלכתי. כמו מרבית הערבים המשכילים האחרים בנצרת, היא מנצלת את העובדה כי בעיר מתקיימת מערכת חינוך פרטית הידועה באיכותה - מערכת החינוך של הכנסייה הקתולית. לא, זו לא טעות. ערבים מוסלמים בנצרת שולחים את ילדיהם לבתי ספר קתוליים, רק כדי להבטיח את עתידם החינוכי. הם עושים זאת בשל מצבה הירוד של מערכת החינוך הממלכתי במגזר הערבי.

הכל חינוך, עמותה לקידום החינוך בישראל שהקים דב לאוטמן, ערכה מחקר בנוגע להקצאת משאבים במערכת החינוך - כדי לבדוק עד כמה מערכת החינוך היא פרוגרסיבית ומשקיעה יותר משאבי חינוך בקרב השכבות החלשות. המחקר הקיף את כל מערכת החינוך, לאו דווקא מערכת החינוך במגזרי המיעוטים, אבל הממצאים שלו בולטים במיוחד בכל הנוגע לחינוך אצל המיעוטים.



המחקר העלה כי בתי ספר יסודיים ביישובים הנמצאים בשלישון התחתון באוכלוסייה (שם מדורגים הרוב המוחלט של יישובי המיעוטים), מקבלים כ-47 שעות לימוד שבועיות לכיתה במגזר היהודי לעומת 48-55 שעות לכיתה במגזרי המיעוטים (באופן מובהק, כיתות במגזר הערבי מקבלות את המספר הנמוך של השעות, כיתות במגזר הדרוזי מקבלות את המספר הגבוה של שעות לימוד והמגזר הבדואי נמצא ביניהם). זהו ממצא חיובי, המלמד על העדפה פרוגרסיבית של מגזרי המיעוטים לעומת המגזר היהודי.



אבל התמונה הפרוגרסיבית משתנה כאשר באים לבדוק את מספר שעות הלימוד פר תלמיד. בגלל שהכיתות במגזרי המיעוטים צפופות הרבה יותר - 29-31 ילדים בכיתה, לעומת 23 ילדים במגזר היהודי - ההשקעה של שעות מורה לתלמיד במגזר הערבי היא 1.6-1.9 שעות, לעומת 2.1 שעות מורה לתלמיד במגזר היהודי. אם נתמקד בהשוואה של המגזר הערבי בלבד (והמקופח יותר) - מדובר בפער של 32% בתקציבי החינוך שמקבל תלמיד יהודי לעומת תלמיד ערבי.



וזה עוד בבתי הספר היסודיים, שבהם המצב טוב יחסית. כאשר התמקד המחקר של הכל חינוך בחטיבות הביניים, הממצאים שהתגלו היו מזעזעים: ממוצע שעות לימוד שבועיות לכיתה במגזר הערבי הוא 45 לעומת 58 שעות שבועיות במגזר היהודי (פער של 29% לטובת היהודים). ממוצע צפיפות בכיתה הוא 33 במגזר הערבי לעומת 26 במגזר היהודי (פער של 22% לטובת היהודים). ממוצע שעות לימוד לתלמיד הוא 1.4 במגזר הערבי לעומת 2.4 במגזר היהודי - פער של 75% לטובת היהודים.



למעשה, בניגוד גמור לחובה הפרוגרסיבית של משרד החינוך - להשקיע יותר בתלמידים חלשים - התלמיד הערבי (במקרה של חטיבות הביניים, הדבר נכון גם לגבי התלמיד הדרוזי והתלמיד הבדואי) מקבל פחות תקציבים מאשר התלמיד היהודי בבתי הספר החזקים, הממוקמים בשלישון העליון של האוכלוסייה. מדובר באפליה בוטה לרעה, בעיקר כשמשווים את הנתונים בתוך המגזר היהודי לבדו: במגזר היהודי מקפיד משרד החינוך להשקיע יותר בבתי ספר חלשים, והשלישון התחתון נהנה מאפליה מתקנת בתחום התקציבים. עם זאת, כאשר עוברים למגזרי המיעוטים לא רק שאין אפליה מתקנת - יש בפועל אפליה לרעה.



מערכת החינוך, אין צורך להזכיר, אמורה להיות הכלי שבאמצעותו המדינה מביאה לסגירת פערים ולצמצום העוני. האוכלוסייה הערבית היא הענייה ביותר בישראל, אבל אין לה כל סיכוי להיחלץ ממצבה ולהקטין את העוני בקרבה - מכיוון שהכלי המרכזי של המדינה לצמצום הפערים מופעל נגדה. בכך המדינה מכשילה את עצמה במדיניות המוצהרת של צמצום הפערים בחברה הישראלית.



מאחר שהפערים בתוך החברה הישראלית נחשבים כיום לאיום הגדול ביותר על עתידה הכלכלי של המדינה - oecd מדגיש זאת מאוד - הרי שבמדיניות המפלה של ישראל בחינוך הניתן לערבים היא כורה את הבור הכלכלי של עצמה.



תגובת משרד החינוך: "בשנת הלימודים תש"ע התחלנו בהקטנת מספר התלמידים באופן דיפרנציאלי בהתאם למדד הטיפוח של בתי הספר. בתי הספר במגזר הערבי נמצאים במדד טיפוח נמוך, ובהתאם לכך מרב המשאבים בנושא הם במגזר הערבי. בחטיבות הביניים החל בתש"ע בהקצאת מדד הטיפוח לפי סרגל אחיד. המהלך נפרס על פני 5 שנים, ובמהלך היישום כמות שעות הטיפוח במגזר הערבי תגדל".