השופטת אגמון-גונן: "יש מדינות שהן מקלטי אינטרנט"

>> "השיח הציבורי נקבע במידה רבה על ידי סטודנטים למשפטים ופסיכולוגיה שמסננים טוקבקים" - כך אמרה השבוע שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, ד"ר מיכל אגמון-גונן, בכנס שכותרתו "האתיקה של הטוקבקים: היבטים משפטיים ותקשורתיים" באוניברסיטת תל אביב, בהנחיית ד"ר מיכאל בירנהק. השופטת, שידועה בעמדותיה שתומכות בזכויות הפרט, הביעה חשש מבריחת גולשים מהרשת בשל חשש מתביעות.



במארס פסק בית המשפט העליון ברוב דעות בעד האנונימיות ברשת. המטפל האלטרנטיבי רמי מור דרש מספק האינטרנט למסור לו פרטים של גולשים שפירסמו טוקבקים משמיצים כלפיו כדי לתבוע אותם. השופט אליעזר ריבלין סבר כי יכולת הטוקביקסט להתבטא באנונימיות היא חלק מחופש הביטוי: "האינטרנט הוא 'כיכר העיר' החדשה שהכל שותפים לה. המדיום החדש - המרחב הווירטואלי - מצוי בכל ופתוח לכל... זהו אפוא אמצעי דמוקרטי מובהק, המקדם גם את עיקרון השוויון ומציב מחסום בפני התערבות שלטונית ובפועל רגולטיבית בחופש הביטוי". ריבלין פסק כי הסעד שביקש מור - להורות לצד שלישי, חברת התקשורת ברק, לחשוף כתובות ה-ip של גולשים - מצריך הסדרה חקיקתית, ובמצב כיום לא ניתן להיעתר לו.

אגמון-גונן אינה נותנת משקל רב לפסק הדין, שחסם את דרכם של נפגעים ברשת להכריח ספק להעביר פרטים אודות הגולש המשמיץ. "אני לא בטוחה שפסק הדין טרף את הקלפים ושצריך חקיקה, אולי משהו מינימלי", פתחה אגמון-גונן את הרצאתה. לגישתה, האינטרנט מציב שני קשיים בנוגע לטוקבקים. הראשון הוא הקושי להגיע לטוקבקיסט שאיננו יודעים מיהו והיכן הוא נמצא. "ככל שאדם רע יותר ובא בכוונה להכפיש או לגנוב, כך הוא יסווה את עצמו טוב יותר".



הבעיה השנייה שהציגה היא הגלובליות של הרשת: "מי ישפוט מצב שבו אדם נמצא במדינה מסוימת והנפגע באחרת? יש מקלטי אינטרנט, כמו מקלטי מס. היה פסק דין בשוודיה שסגר אתר אינטרנט, אז המפעיל עבר להולנד".



אגמון-גונן שירטטה בכנס את תפישת עולמה לגבי החופש הרצוי ברשת. היא חוששת ממה שהגדירה "אפקט מצנן", שבו גולשים יפחדו לגלוש ולהתבטא ברשת. היא מציעה אפוא שבתי המשפט ידונו רק במקרים שבהם יש צד שני אמיתי, כלומר שבהם הצליח התובע לאתר את הטוקבקיסט הנתבע. בחלק גדול מהמקרים מנהל הנפגע הליך טכני נגד הספק, ומשלא מאותר הטוקבקיסט או אדם שהפר זכות כלשהי ברשת, התביעה תימחק. "בתי משפט לא יודעים לטפל במצבים שבהם אין צד שני", הבהירה.



עו"ד חגית בלייברג, ראש מחלקת ליטיגציה במשרד גולדפרב, הציעה "שינסה התובע למצוא את הגולש האנונימי קודם כל בעצמו". לשיטתה, "ספקי הגישה יכולים לסייע, אבל שהם לא יהיו הכתובת הראשונה". היא קבלה על כך ש"עדיין מנסים להטיל על הספק אחריות שלא קיימת. קיים חשש שבהיעדר היכולת למצוא את הגולש יחפשו את הספק, וכאן צריך התערבות חקיקתית".



קצת חתרנות באינטרנט



הפילוסופית ד"ר נעמה כרמי מאוניברסיטת חיפה, העוסקת בטכנולוגיה ובזכות לפרטיות, סבורה כי "הדיבור האנונימי הוא מתכון לחוסר אחריות ואי עמידה מאחורי דבריך. כולם מכירים את ההשתלחות והיד הקלה על המקלדת. שוכחים שיש בני אדם בצד השני. כל אחד מאתנו יעז לכתוב באופן אנונימי דברים שלא היה אומר לאדם בפניו. טוקבק דומה למה שאנשים מרשים לעצמם לומר מאחורי הגב".



כרמי אינה מכחישה כי טוקבק אנונימי יכול להיות בעל ערך. ואולם, סייגה, קשה להתייחס ברצינות לדברים אנונימיים: "אני לא יודעת ממי הטוקבסקיסט מקבל כסף ואת מי הוא מייצג. בעיני זה לא ראוי שאדם שנפגע לא יכול לקבל סעד בבית משפט. אתרים צריכים לנקוט מדיניות של סינון". כרמי אינה ממליצה על חקיקה אלא על ריסון עצמי, בדמות רגולציה עצמית שאתרים ייקחו על עצמם מרצון.



לעומתה, ד"ר אלעד אורג מהמרכז הבינתחומי ואוניברסיטת תל אביב הדגיש כי האנונימיות מבטיחה התפרעות של הדמיון ויצירתיות תוך קריאת תיגר על האליטות. השיח המזוהה, לדעתו, מבטיח בינוניות: "האנונימיות מאפשרת קצת חתרנות וגורמת לכל הדברים שבגללם אנו אוהבים את הרשת".