בית המשפט: הבטוחה של "לווה נוסף" שיצרו הבנקים בהסכמי משכנתאות אינה פיקציה

בית המשפט המחוזי בחיפה קיבל השבוע את ערעור בנק לאומי למשכנתאות על פסק הדין שקבע כי הבטוחה של "לווה נוסף" שיצרו הבנקים במסגרת הסכמי משכנתא היא פיקציה ריקה מתוכן ומנוגדת לחוק.



ביוני 2007 דחה בית משפט השלום בחיפה את תביעתו של בנק לאומי למשכנתאות נגד אדם שהוגדר על ידי הבנק כ"לווה נוסף" במשכנתא. אחמד בדוי צורף כלווה נוסף לבקשת משכנתא שהגישו לבנק בני הזוג אדיב ודלאל נסאנס, קרובי משפחתו. לאחר שבקשתם לקבלת משכנתא נדחתה, התבקשו בני הזוג להביא עמם לווה נוסף בעל הכנסה גבוהה משלהם, ואכן בדוי הגיע לבנק וחתם על מסמכים שונים שהלווים העיקריים - בני הזוג - חתמו עליהם, ביניהם על הסכם משכנתא מסגרת.



לאחר שבני הזוג פיגרו בפירעון תשלומי המשכנתא, תבע אותם הבנק, ובנוסף תבע את בדוי, הלווה הנוסף. נגד בני הזוג ניתן פסק דין בהעדר כתב הגנה, אך בדוי התגונן מפני התביעה וטען כי הינו ערב להלוואה ועדיין לא מוצו ההליכים נגד החייבים העיקריים, ולכן אין לחייב אותו בתשלום המשכנתא. הבנק מצידו טען כי יש לראות בבדוי חייב עיקרי בשל היותו לווה נוסף.



השופטת ריבי למלשטריך-לטר העלתה בפסק דינה את השאלה מהי משמעותה החוקית של בטוחת לווה נוסף. היא ציינה כי הבנק אישר כי הבחירה להוציא את בדוי ממסגרת הערבים לעסקה ולרשום אותו כלווה נוסף על אף שלא קיבל הלוואת משכנתא מהבנק ואינו בעל זכויות בנכס הממושכן, נבעה מהצורך שהבנק לא יהיה כפוף למגבלה של חוק הערבות.



חוק הערבות הגביל אפשרות גבייה מערב מוגן (ערב יחיד, כשהחיוב לו הוא ערב נועד לרכישת זכויות בדירת מגורים של החייב, וסכומו אינו עולה על חצי מיליון שקל) והיתנה את הגשת התביעה נגדו במתן פסק דין נגד החייב העיקרי.



השופטת המשיכה וקבעה כי לבנק אסור היה להתנות על הוראות החוק המפורשות. הבנק, כך קבעה, יצר באמצעות הבטוחה של לווה נוסף "פיקציה, בועה ריקה, שלמעט שמה הנאה היא ריקה מכל תוכן". לדבריה, צירופו לעסקה של בדוי הוא כבטוחה על מנת שיהיה ממי להיפרע, וזוהי ההגדרה המפורשת של ערבות. לפיכך, דחתה השופטת את תביעת הבנק וקבעה כי יש לראות בבדוי כערב מוגן שהתביעה נגדו תוכשר רק לאחר מיצוי ההליכים נגד בני הזוג.



בערעור טען הבנק, באמצעות עורכי הדין אלון יואלי ואלון מגן ממשרד קנטור, אלחנני, טל ושות', כי ההסדר של לווה נוסף הנדרש על ידי הבנק לצורך אישור הלוואת משכנתא אושר על ידי משרד האוצר, כך שלא ניתן לקשור אותו לניסיון לעקוף את חוק הערבות.



השופטת שולמית וסרקרוג קיבלה את טענות הבנק וקבעה כי "חוזה בנק-לווה נוסף" על פי המצב החברתי הכלכלי הקיים הוא צורך של הצרכנים, ודווקא מן האספקט הכלכלי אין למנוע מהבנק, כגוף פיננסי המספק שירות כזה, לנקוט אמצעים סבירים להחזרי הלוואות שנלקחו ולאפשר הקטנת עלות מימוש הלוואות לגבי מי שאינו עומד בתשלום".



לדבריה, "מבחינה עובדתית קיומו של הסכם 'בנק לווה נוסף' אינו בגדר פיקציה. הורים או קרובי משפחה אחרים המבקשים לעזור לזוג צעיר לרכוש דירה, יש לאפשר להם לעשות כן".



עוד קבעה השופטת כי "גם אם יש צורך בהתערבות שיפוטית בנוגע להסכם 'בנק לווה נוסף', בשלב זה ההתערבות צריכה לדעתי במישור העובדתי כאשר בית המשפט אינו משוכנע כי הלווה הנוסף אכן היה מודע למעמדו בעת כריתת חוזה". בניגוד לעמדעת בית משפט השלום, קבעה השופטת כי "יש לאפשר את הסכם 'בנק לווה נוסף' שבין הבנק למשיב, לא רק מפני שחוזה כזה אינו נוגד בהכרח את תקנת הציבור, אלא מפני שביטולו על רק התשתית העובדתית שהוכחה, יכול שינגוד את תקנת הציבור... חוזה 'בנק לווה נוסף' אינו חייב להיות 'פיקציה'. הורה או קרוב המבקש לקבל הלוואה עבור בנו או קרובו באמצעות משכון הדירה הנרכשת, מדוע לא יוכל להיחשב כלווה נוסף. הכלל צריך להיות עקרון חופש החוזים. החריג - התערבות המחוקק במקרים חריגים". לשיטתה, לפני שמבטלים את החוזה, יש לדרוש מהבנק ראיות אובייקטיביות לכך שהלווה הבין כי מעמדו הוא של לווה ולא של ערב.



לפיכך, בוטל פסק דינו של בית המשפט השלום, באופן שבדוי חויב בהחזר ההלוואה לבנק כמו יתר הלווים (ע"א 4735/07).