מקור ההכנסה הבא של הקיבוצים: בתי אבות סיעודיים

כביש צר מאוד מתפתל במרכז קיבוץ עין החורש שבעמק חפר. בתוך נוף טיפוסי, פסטורלי - עצים גבוהים, דשא ירוק וציוץ ציפורים קולני - נעים חברים אנה ואנה, לא ממהרים לשום מקום. בקצה החנייה הגדולה מסתמן בית לבן עם גג רעפים אדום. בצמוד לו חצר קטנה עמוסת מגלשות. לולא השלט - בית הדר - אפשר היה לחשוב שמדובר בעוד גן ילדים סטנדרטי של קיבוץ, אבל זה לא המקרה. במקום הזה חיים קשישים סיעודיים, חלקם ממייסדי המקום, רובם כבר לא זוכרים ימים יפים יותר. סיור קצר בבית המצוחצח, המואר, על רקע קולה של אשה המעבירה חוג בהיסטוריה לקהל שרק חלקו הקטן יכול להשתתף בו, מבהיר כי האתגר לא פשוט: התנועה הקיבוצית מזדקנת - וותיקיה, גם בקיבוצים המופרטים ביותר, זקוקים לטיפול תומך.



לא רק תהליך של הזדקנות עובר על הקיבוצים, אלא גם תהליך של התפרקות. עשרות קיבוצים מופרטים מתקשים להחזיק את קשישיהם ברמת חיים נאותה - ובמקביל מחפשים בכל דרך מקורות הכנסה חלופיים. עתה מתברר שאפשר למצוא דרך לקשר בין שני הצרכים האלה: נישת הטיפול בקשישים, כך גילו קיבוצים רבים, פותחת צוהר לאפשרויות עסקיות לא מעטות.




הפעלה של קשישים בקיבוץ עין החורש. "בתי הסיעוד היו אחד התחומים הראשונים שאותם חשבו להפריט" | תצלומים: מוטי מילרוד



עירונים על אדמת קיבוץ



פלח האוכלוסיה של "הגיל השלישי" גדל בישראל בקצב מהיר במיוחד - למעשה, 9.7% מהאזרחים עברו זה מכבר את גיל 65. אלא שעם התארכות תוחלת החיים, מספר הקשישים צפוי רק לגדול, מה שידרוש מציאת פתרונות - לאוכלוסיה הסיעודית, כמו גם לזו העצמאית. כאן הקיבוצים נכנסים לתמונה: עם תשתית הכוללת שטחים ירוקים נרחבים, בתים שחלקם לא מאוכלסים, שירותים מגוונים במרחק קצר - החל בצרכנייה וכלה במרפאה - וקהילה שלמה שבה חיים בני כל הגילים, הם מהווים פתרון דיור מצוין לקשישי ישראל.



כבר כיום מתפתחת והולכת מגמה מסוימת - הקמה של בתי אבות סיעודיים בקיבוץ; למעשה, 20 קיבוצים כבר פתחו את שערי בתי הקשישים שלהם גם בפני עירונים-סיעודיים. דליה קורקין, 48, מנכ"לית קבוצת "עמל", היתה מהראשונים שזיהו את הפוטנציאל שטמנו בחובם הקיבוצים: היא מנהלת את בתי הקשישים הקיבוציים שבתחילה עוד היו בידי הקיבוץ, ובהמשך הועברו לידיה. קורקין משוכנעת שמדובר רק בקצה הקרחון. עם השנים, היא אומרת, יפריטו גם הקיבוצים הסרבניים ביותר את הטיפול בקשישיהם, ויפתחו את הדלת לכולם.



במקביל, חושבים כבר יזמים זריזים על הדבר הבא: כפרי סבא וסבתא. בני גיל הזהב ישלמו שכירות תמורת המגורים בבתי הקיבוץ - התשלום יועבר ליזמים, ואלה יעבירו לקיבוץ סכום חודשי קבוע. לדעת קורקין, היתרון של דיור מוגן מסוג זה יתמצה בעובדה שיהיה זול יותר מהיצע הדיור המוגן הקיים - שגובה סכומי עתק מהדיירים. "המון מבנים בקיבוצים עומדים ריקים", מסבירה קורקין. "אלה חדרים שאפשר לגור בהם. אפשר להשקיע בהשבחה שלהם וליצור מעין כפר נוח, שכונה נוספת של אנשים שמגיעים מחוץ לקיבוץ, משלמים עבור השהייה בו ונהנים מהסביבה, מהשקט, מהשירותים ומהחיים בתוך קהילה מרובת גילים - מבלי להוציא מהכיס סכומי עתק כמו אלה שנדרשים כיום בדיור המוגן הפרטי. מדובר בכפרים לסבא ולסבתא מהמעמד הבינוני".



את מדברת עדיין על שירות פרטי?



"כן, זה יהיה שירות פרטי לאנשים עצמאים, שלא יצטרכו לקנות את חלקם בדיור המוגן תמורת מאות אלפי שקלים, אלא לשלם שכירות הוגנת בשכונה שהוכשרה לכך. דיור מוגן כיום הוא בעיקר לעשירים או לאנשים שמוכרים בית בשביל זה. התשתיות הקיימות בקיבוצים יסייעו בהורדת המחיר תמורת שירות לא פחות טוב, אם לא יותר טוב. כולם יכולים להרוויח - הקיבוץ שממילא לא מנצל את התשתיות ויכול להרוויח מקור הכנסה נוסף ותעסוקה נוספת לידיים מקומיות, והקשישים - שיזדקקו לפתרון כזה. לא מעט קיבוצים כבר בוחנים את הרעיון".



לשאלה מדוע לא קם פרויקט מהסוג הזה עד היום יש לא מעט תשובות - אחת מהן היא חסמים פסיכולוגיים. קיבוצים רבים מתקשים לפתוח את שעריהם בפני קשישים מבחוץ, מכיוון שהם רואים בכך בגידה ברעיון הקיבוצי המקורי - הרואה בקיבוץ יחידה בפני עצמה, המטפלת באנשיה מלידה ועד זקנה - גם אם האידיאל הזה כבר כמעט לא מתקיים. במקביל, יידרשו גם הסדרים עם הרגולטור, שהרי אדמות הקיבוץ לא יועדו לשימוש לצורכי דיור מוגן. אך בקיבוצים מסוימים, שכבר הבינו את הפוטנציאל הגלום בגיל השלישי, מצאו דרכי ביניים כדי להרוויח ממנו.



לדוגמה, קיבוץ תל יצחק הסמוך לנתניה נענה לפנייתה של רשת אחוזות רובינשטיין ויצא למיזם משותף לבניית "אחוזת פולג", שמציעה דיור מוגן לבעלי אמצעים. הקיבוץ נתן את אדמותיו, וקיבל 26% מהמיזם הפורח. היזם הפרטי בנה ומתחזק את המוסד ומאפשר לחברי הקיבוץ להשתכשך בבריכה שלו. על פי ההסכם, אם תקום מחלקה סיעודית באחוזה, יוקצו שתי מיטות לחברים. מעבר לכך, לא נהנים החברים כלל משירותי האחוזה, או כמאמר היזם: "השותפות היא שותפות כלכלית בלבד - ואם חברי הקיבוץ מעוניינים לרכוש יחידות דיור מוגן, מתייחסים אליהם כאל כל לקוח פוטנציאלי".



גם סמוך לקיבוץ גינוסר נשלמת והולכת בנייתו של עוד "בית כפר", אחד מתוך רשת. היזמים רכשו את השטח מן הקיבוץ מתוך הבנה כי מיקום משובח מסוג זה לא ימצאו במקומות רבים בישראל. הקיבוץ הרוויח סכום כסף נאה ויצא מהמיזם, שנהפך פרטי לחלוטין. למעט יחסי שכנות טובה, אין קשר - ולא ברור אם יהיה - בין קשישי הקיבוץ לבין הקשישים שיגיעו כדי לחיות בתחום הקיבוץ.







החלוצים לא חשבו שיזדקנו



בשנים האחרונות החלו הקיבוצים להתמודד עם תופעה חדשה עבורם: זקנה. "פעם פשוט לא היו קשישים בקיבוץ", נזכרת מיכל קורץ-רוזן מקיבוץ עין השופט שברמות מנשה. "כשסיימתי את התיכון ב-1970 ועשיתי עבודה על הזדקנות בקיבוץ, המייסדים היו בני 60 פלוס ונורא כעסו עלי. לא היה אז את מי לראיין".



כיום המצב שונה: בעין השופט, למשל, רשומים 470 חברים, כ-15 מתוכם בגילים הנעים בין 94 ל-99. את גיל הפנסיה עברו, כמובן, הרבה יותר חברים. גם בקיבוץ גינוסר נושקים הוותיקים לגיל 95, בתל יצחק 40 מתוך 160 חברים הם פנסיונרים, ובאלונים כשליש מתוך 270 חברים הגיעו לגיל הפנסיה.



התנועה הקיבוצית אמנם חוגגת 100 בזכות קיבוץ דגניה שהוקם ב-1910, אך כמחצית הקיבוצים - 132 מתוך 268 - הוקמו דווקא בין שנות ה-40 לשנות ה-50 של המאה הקודמת. מכיוון שהאוכלוסיה המקימה היתה תמיד צעירה ותוססת, שאלת הגיל השלישי לא הטרידה איש. גם כיום, בקיבוצים צעירים - דוגמת סמר, קטורה, פלך, רביד או נעמן - הסוגיה לא נמצאת על סדר היום.



בקיבוצים הוותיקים יותר, התמונה נראית אחרת. מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי בעוד מתוך כלל האוכלוסיה חצו 9.7% את גיל 65, הרי שבקיבוצים מדובר ב-13% - שמחציתם עברו את גיל 75. אמירה מקברית ידועה טוענת כי איכות החיים בצירוף העובדה שבקיבוצים יש תמיד עבודה בשפע - גורמות לוותיקים "לשכוח למות". ואכן, תוחלת החיים הגבוהה מהממוצע והגילים המופלגים שאליהם מגיעים הוותיקים הם סימן היכר נוסף לשכבת גיל הזהב המתרחבת.



ההתמודדות עם מחלות הזקנה של החברים החלה סביב אמצע שנות ה-80, ועברה בשלב הראשון דרך מוסד קיבוצי ידוע - חדרי החולים. כל קיבוץ החזיק לפחות חדר אחד כזה, לפעמים יותר, רצוי בסמוך למרפאה, שאליו נשלחו ילדים עם מחלקות מידבקות, אנשים אחרי ניתוח או כאלה שהתאוששו ממחלה ארוכה. מחלות הזקנה הראשונות טופלו שם, אלא שבחלוף השנים זה לא הספיק.



בגילים המבוגרים נדרש לעתים טיפול צמוד במיוחד, ומכיוון שבתחילת שנות ה-90 עדיין לא היו העובדים הסיעודיים הזרים חזון נפרץ, עשו בקיבוצים את מה שידעו לעשות הכי טוב - הקמה של בית שיתופי. המחשבה היתה כזו: אם אוכלים בחדר אחד, לומדים במוסד אחד ועובדים באותו מפעל - למה שלא יוקם בית אחד לקשישים? אט אט הוקמו בקיבוצים בתים סיעודיים, שנושאים תמיד שמות ישראלים יפים ואופטימיים, כמו בית סביון, בית גלעד, והפופולרי ביותר - בית הדר (המתבסס על "והדרת פני זקן").



בקיבוץ אלונים בן ה-71, קוראים לבית השיתופי "בית הדורות". המנהלת, עדנה טבעוני, מספרת שכשהוקם ב-2000, "כבר היו פיליפינים בישראל, אבל הקיבוץ היה עדיין שיתופי וראינו את החברים מתבגרים ביחד, בבית אחד, עם שירות וטיפול מהטובים ביותר. לפני כן השתמשנו ב'חדר חולים', אבל זה לא התאים לצרכים המתרחבים". ההתחלה ב"בית הדר" שבקיבוץ עין השופט, גם הוא מסוף שנות ה-90, לא היתה קלה: "אנשים לא רצו לבוא לבית סיעודי, כי היה לו דימוי של מקום שהולכים למות בו", מספרת קורץ-רוזן.



"השקענו המון מחשבה בניסיון להפוך את המקום לבית: הכוונה היתה לאפשר לכל אחד להמשיך בסדר היום שלו, לא לשכן יותר משניים בחדר, להקפיד על תנאים איכותיים ועל השגחה רפואית. אף שמדובר במעבר קשה, בעיקר בגילים מבוגרים, אט אט למדו חברי הקיבוץ להעריך את הבית ולהשתלב בו".







במהרה התברר כי הקמת הבית ושכנוע האנשים לעבור ולהתגורר בו היו הבעיות הקלות. בתחילת הדרך סבלו הבתים ממחסור כרוני בידיים עובדות. לא כל אחד רוצה, או יכול, לעבוד בטיפול בקשישים וכשמדובר בקשישי הקיבוץ, מתגלה בעיה עדינה במיוחד: חבר קיבוץ לא תמיד ירגיש נוח לקלח, או לחתל, את מי שהיה המזכיר הכל יכול או את מי שהיתה הגננת שלו.



משיחות עם מנהלי הבתים עולה תפישה אמביוולנטית. מצד אחד, מחויבות החברים לקשישים היא מוחלטת ומהולה בכבוד וברגישות גדולים - ומצד שני, גם אם ניהול הבית נעשה על ידי חברי הקיבוץ, הטיפול נעשה בדרך כלל על ידי חברה חיצונית. מול מושגים כמו "טיפול בקשישים זה שליחות" עומדת מציאות שמוכיחה כי המטפל הוא לרוב לא חבר קיבוץ. לפעמים תזדמן סטודנטית לסיעוד בסטאז', ויום אחד אולי יוכר התפקיד כעבודה מועדפת, ויביא אליו צעירים לפרקי זמן קצרים.



בינתיים, בטל בשישים מספר חברי הקיבוץ העובדים בבתי הסיעוד. גם אם אפשר למצוא פה ושם חברה העוסקת ממילא בתחום הגריאטריה או בסיעוד - בלשון המעטה, לא מדובר בחלק המועדף של סידור העבודה.



ראשון בהפרטה



בעוד חברי הקיבוץ הסתייגו מטיפול בקשישיהם, נמצא פתרון בדמותו של גיוס אנשים מבחוץ. כלומר, קיבוצים ביצעו מיקור חוץ למטפלים בתחום הסיעוד. "מתחילת הדרך העדיפו קיבוצניקים לא להיות אלה שמטפלים בקשישים שלהם", מודיעה קורקין, בעצמה לשעבר חברת הקיבוץ רמות מנשה. "בילדים כן, אבל בקשישים לא. קשה לראות את גיבורי הקיבוץ בקלונם. אנחנו היינו הפתרון. נהפכנו לספקי כוח האדם הסיעודי לבתים בקיבוץ".



בהמשך הדרך התברר שהתנהלות זו, של שכירת מטפלים מבחוץ, כרוכה בנטל כלכלי כבד. הביטוח הלאומי ומשרד הבריאות אמנם מעבירים תקציבים אישיים לבעלי זכאות (מה שנקרא במושגים מקצועיים "הקוד"), אך הסכומים אינם קרובים לעלות האמיתית של מיטה - הנעה בין 7,000 ל-8,000 שקל מינימליים בחודש, הוצאה לא מבוטלת עבור 10-20 מיטות במקביל.







דליה קורקין, מנכ"לית קבוצת עמל



לאור הקשיים הכלכליים, החל להירקם בראשה של קורקין - שהפעילה עד אז חברת כוח אדם - הרעיון לשלב הבא. הכוונה היתה שקורקין תיקח על עצמה את ניהול הבתים - ואת שכרה תקבל מהמדינה דרך אותם תקציבי זכאות לקשישים שיועברו אליה. "הרעיון ליהפך לחברה שמנהלת רשת של בתי סיעוד בקיבוצים התחיל בכלל בשיחה עם הרכז של קיבוץ דליה, קיבוץ עשיר, שאמר לי שאני יקרה לו מדי", היא מספרת. "בתי הסיעוד היו אחד התחומים הראשונים שאותם חשבו להפריט, פשוט כי אחזקתם יקרה מאוד", היא ממשיכה. "כשחדר האוכל מקוצץ או נסגר, והגנים קולטים גם מהסביבה, מתחילים לחשוב על התנהלות דומה גם בתחום הסיעוד. חשבנו איך אפשר ליצור פורמט שיפחית עלויות, אבל כלום לא קרה עד שהקיבוצים החלו להתפרק כלכלית".



קיבוצים שנכנסו לבעיות כלכליות קשות, כפי שמספרת קורקין, אכן היו המנוע להפרטה של בתי הקשישים. "יום אחד קרא לי רכז המשק של קיבוץ החותרים", מספרת קורקין. "המשק היה במצב כלכלי נורא והוא אמר לי: 'בואי תראי אם אפשר להציל לפחות את הבית של הקשישים, כדי שנוכל להמשיך ולתת להם אוכל'. למחרת כבר היינו בפנים, הבטחנו לבנק שנשלם את כל ההוצאות ונכנסנו לניהול השוטף. אותו סיפור היה במצובה וסיפור דומה קרה באילון. מכיוון שבאותה תקופה כבר פעלנו בתוך הבתים, ראינו בזה הזדמנות להתפתח".



אלא שהנכונות לשינוי לא עברה חלק: המחויבות לוותיקי הקיבוץ, בצד חוסר הרצון להעביר את השליטה על עניין פנימי כה רגיש לגוף זר, יצרו כצפוי לא מעט התנגדויות. קורקין נזכרת כיצד נהגה לכתת רגליה בין שיחות קיבוץ כדי להסביר כיצד יכולה חברה כלכלית חיצונית לשמור על כבוד החבר. "כחברת קיבוץ עד גיל 38 יכולתי להבין היטב את הקושי", היא אומרת. "מצד אחד, הקיבוץ מחויב לוותיקים עד סוף חייהם ולא יעלה על הדעת להרחיקם מהקיבוץ, ומצד שני צריכים להיות מקצועיים כדי להיות מסוגלים לנהל בית סיעודי, מבלי להפסיד הון עתק.



"לרשת קל יותר להתייעל ברמת ההוצאות וכגורם חיצוני אנחנו פחות מוטים לדרישות שונות של החברים. רוב הקיבוצים הביטו בנו בעין חשדנית בתחילת הדרך. עבור אחרים נהפכנו לחבל הצלה. בהמשך הגיעו גם קיבוצים חזקים כמו מענית או עינת. הקיבוץ מרוויח פעמיים: גם כסף וגם פתרון של בעיה פנימית".



עם הפיכתה של עמל - קבוצה השייכת בחציה לגרנות, קבוצת מפעלים קיבוציים, וחציה האחר לאנשי עסקים פרטיים - לרשת בתי סיעוד בקיבוצים, היא נסקה ממחזור של 10 מיליון שקל ב-1999 ל-400 מיליון שקל ב-2009. עבור הקיבוצים, הכניסה של עמל לנישת הסיעוד היתה בגדר הקלה לא רק מהכיוון הכלכלי. רבים מהם התקשו לשמור על גבולות גזרה ברורים בהתנהלות מול גורמים שונים: שהרי, האם באמת יכול מנהל בית, קיבוצניק בעצמו, לעמוד בלחץ של חבר שדורש דרישות שונות עבור אביו, או אמו, שהיו ממייסדי הקיבוץ, ולעתים גם ממייסדי המדינה? וגם אם אלה לא היו שם מלכתחילה, אלא הגיעו מהעיר בתוקף היותם הוריו של חבר - עד כמה זה נוח לענות בשלילה על דרישה זו או אחרת עבור קשיש סיעודי?



כיום קשה להרוויח



המודל העסקי שמציעה קבוצת עמל, הגורם היחיד בישראל הפועל בתחום, הוא פשוט. הבית נשאר תמיד בחזקת הקיבוץ ונתפרת חליפה מתאימה: לעתים נחתם הסכם שכירות ארוך טווח והקיבוץ משלם עבור הטיפול בקשישיו; ולעתים אין דמי שכירות ובתמורה ניתן השירות לחברי הקיבוץ ללא תשלום, שכן תקציבי הקשישים מהמדינה מופנים לעמל. במקרה שלישי משולמת שכירות נמוכה יותר וניתנות הנחות לוותיקים.



"המודל העסקי היה בנוי מלכתחילה כך שהבית שלנו בקיבוץ יהיה פתוח לקשישי הסביבה", אומרת קורקין. "ברור שאי אפשר להקים עסק רווחי במודל אחר". מיקומו הגיאוגרפי של הבית הסיעודי הפתוח הוא קריטי: קשישים, אומרת הסטטיסטיקה, לא מתרחקים בדרך כלל יותר מ-20 דקות ממקום המגורים המקורי שלהם, כך שקיבוצים בצפון או בדרום, שאינם נמצאים ליד ערים גדולות, מתקשים לא פעם למלא את המכסה. למרות זאת, בשנים האחרונות מלא רוב רובן של המיטות ב-20 הקיבוצים הפתוחים גם לקשישים מבחוץ - 12-36 מיטות בכל בית. לרוב, 50% מהדיירים בבתי הסיעוד הם בני המקום והוריהם של בני המקום, ו-50% מגיעים מבחוץ.



אבל לא כל הקיבוצים נעזרים בחברה חיצונית: לעומת הבתים של קבוצת עמל, ממשיכים עשרות קיבוצים לנהל את הבתים בעצמם. בעין השופט לא מעוניינים בשכירת שירותיה של חברה כזאת. בית הסיעוד שלהם מאוזן תקציבית, וכשאין בעיה כספית, אפשר להסתדר לבד. בקיבוץ גינוסר רואים בכך חובה בסיסית של הקיבוץ לשמור על התחום תחת שליטתו, ובקיבוצים עשירים כמו משמר העמק, התקציב גדול מספיק כדי שיוכלו לשלם את עלויות הטיפול בעצמם.



קורקין משוכנעת שהפרטת בתי הסיעוד היא הצעד הנכון גם בקיבוצים החזקים, אך לא מתעקשת להרחיב את הרשת. "כיום קשה להרוויח מתחום הסיעוד", היא אומרת. "כשהתקינה לא הגיונית ודורשת עוד ועוד הוצאות, ומצד שני מורידים כל הזמן את סכומי התשלום עבור הקשישים הסיעודיים - קשה להרוויח גם כשהבתים פתוחים לאוכלוסיה נוספת. הפתרון יהיה, כנראה, בהתרחבות לכיוונים חדשים. הפוטנציאל בקיבוצים עוד לא מוצה".



יוזמה אטקטיווית - הליך מורכב



אם יחליטו הקיבוצים להסב מבני ציבור בשטחם לבתי אבות לכלל האוכלוסיה - מהלך אטרקטיווי לכשעצמו בגלל מיקום הקרקע ואיכות החיים המאפיינת את המקום - הם ייאלצו לעבוד תהליך מורכב שיחייב הכנת תוכנית בניין עיר והכנת תסקיר השפעה סביבתית. אלה יצטרכו לקבל את אישורם של גורמי התכנון המוסמכים בוועדה המקומית והמחוזית.



הכנתה של תוכנית בניין עיר כזו כרוכה בהוצאות רבות וביניהן שכירת שירותי אדריכל, יועצים ומודדים, וכן כרוכה בתשלומי היטל השבחה, היטלי פתוח לפי תעריף מסחרי בשל השינוי שחל בשימוש הציבורי (חדר אוכל) לשימוש המסחרי (בית אבות). לאור זה, ייתכן שהקיבוצים ינסו לקצר הליכים על ידי פנייה לקבלת אישור לשימוש חורג. עם זאת, נראה כי הסבת השימוש בבנייני הציבור משימושים ציבוריים לבתי אבות בדרך מקוצרת של שימוש חורג לא תאושר בבתי המשפט, שידרשו כי שינוי מעין זה יתבצע בדרך המקובלת.



על פי הגדרת החוק, קיימים שני סוגים עיקריים של שימושים חורגים. האחד - שימוש חורג לעומת הקבוע בתוכנית (לדוגמה, בניין מסחרי המוקם באזור מגורים). השני- שימוש חורג לעומת השימוש הקבוע בהיתר הבנייה שלפיו הוקם הבניין (משרדים בבנין מגורים). מדובר בסופו של דבר באישור מהיר ופשוט יחסית, ואטרקטיווי מאוד ליזם הן מבחינת לוחות הזמנים הקצרים שנקבעו בהקשרו והן בשל העלויות הנמוכות הכרוכות באישורו, כמו חיסכון בשכר טרחה של המתכנן ובשכר טרחה של היועצים.



בשנים האחרונות ניסו ועדות התכנון לקדם פרויקטים מסחריים במבנים קיימים, בבקשות לשימוש חורג. למשל, הסבת מפעל טקסטיל דימונה לקניון ובקשה לאישור שימוש חורג לחנות "איקאה", שהוקמה במבנה תעשייתי בראשון לציון. בתי המשפט שדנו בחוקיות ההחלטות להתרת שימוש חורג במקרים האלה הורו על ביטול החלטות הוועדה המקומית שאישרו את השימוש החורג. נקבע כי הליך זה אינו מתאים למקרים שבהם מדובר בשינוי שטחי בנייה בהיקפים משמעותיים. העלויות שפורטו כאן אינן מביאות בחשבון את המחיר שיידרש היזם לשלם למינהל מקרקעי ישראל בגין הסבת השימוש, כמו גם את הצורך להתגבר על שאלת המכרז, המתחייבת במקרים שבהם המדינה מוכרת קרקע למטרות מסחריות.



עו"ד מלכה אנגלסמן