>> מי שניסה לקבוע בשבוע האחרון פגישה עם פרופ' יאיר שפירא, מנכ"ל אסותא, או סתם נכנס לחדרו, לא היה יכול לנחש שאלה הימים האחרונים שלו בתפקיד שאותו מילא במשך 15 שנה: הלו"ז שלו מלא עד אפס מקום, בכל רגע מתקשרים אליו לגבי בעיות בוערות, ובאופן כללי האיש נראה כאילו רק לפני שבוע נכנס לתפקיד.
שפירא, שהחודש מלאו לו 70, הוא מבכירי המנהלים במערכת הבריאות וללא ספק אחד הוותיקים שבהם. במשך הקריירה שלו הוא מילא כמעט את כל סוגי התפקידים: החל בתפקיד המנהל הרפואי של קופת חולים כללית, עבור בניהול של בתי החולים הציבוריים סורוקה ובילינסון ועד לניהול הרשת הפרטית אסותא.
סיום כהונתו בתפקידו האחרון לא הפך את שפירא לממלכתי. אולי זה הגיל, אולי המעמד הבכיר שאליו הגיע ואולי פשוט האופי, אבל שפירא לא חושש להגיד את מה שהוא חושב. "למשרד הבריאות יש ערך מוסף שלילי", הוא טוען. "אם היו מוחקים את המשרד הזה, מערכת הבריאות היתה מתפקדת טוב יותר - להוציא את נושא היחידה לשעת חירום".
שפירא יודע למנות אחת לאחת את הפעילויות של המשרד, ולהבהיר מדוע הציון הוא נכשל. "בשביל מה צריך את המשרד - כדי לאשר פעולות רפואיות? גוזרים את החוקים מארגונים בינלאומיים כמו ה-fda (מינהל המזון והתרופות האמריקאי). כל המנגנונים המקומיים לא מוסיפים כלום, אלא רק מעכבים; כדי לנהל בתי החולים? אם בתי החולים היו עצמאיים הם היו מתנהלים טוב יותר מאשר תחת המשרד; ביקורת? המשרד עושה ביקורות, אבל רוב בתי החולים פועלים כיום לפי התקינה האמריקאית, שהיא חמורה יותר. למשרד אין תכנון אסטרטגי. אין לו כלים לעשות זאת, משום שפקידי האוצר קובעים הכל - מספר מיטות, תקנים ומספר מכשירי mri".
מה הבעיה החמורה ביותר כיום של מערכת הבריאות?
"אנחנו עומדים בפני אסון נורא הנוגע לכוח אדם במערכת הבריאות. יש מחסור חמור מאוד ברופאים ובאחיות, ובעוד חמש-עשר שנים נהיה מדינת עולם שלישי. בשנות ה-90 הצילה אותנו העלייה מברית המועצות, אבל המאגר הזה נגמר. 20 שנה חלפו, האוכלוסייה הזדקנה, רופאים יוצאים לפנסיה ואין מספיק מקומות הכשרה. מישהו במשרד הבריאות דואג לזה? איך הם חושבים שהמערכת תתנהל, לבד? הטמטום מרקיע שחקים. מתחילים לטפל בקבוצות קיצון כמו רופאים מרדימים או רופאים בפריפריה, אך זו שטות מוחלטת. זה כמו למלא את חוף עין גב בדליים, במקום למלא את הכנרת כולה".
מדוע מזניחים את סוגיית כ"א?
"זה הנושא הכי מסובך והכי ארוך לטיפול. כל המנגנונים הממשלתיים בישראל פועלים בראייה של טווח קצר. כל אחד רוצה לגזור את הקופון בקדנציה שלו, ובבריאות זה בולט יותר מכל דבר אחר. גם אם יתחילו להילחם כיום במחסור ברופאים, יראו את התוצאות רק בעוד 15 שנה. אז מי מוכן להתעסק עם זה?"
"200 איש בפרוזדור - זה טמטום"
כאשר נכנס ד"ר רוני גמזו לתפקיד מנכ"ל משרד הבריאות לפני פחות מחודש, הוא הציב את נושא הגדלת מספר מיטות האשפוז בישראל כיעד המרכזי שלו. שפירא מסכים כי מדובר בבעיה אקוטית: "המחסור במיטות הוא ביזיון, זו פגיעה בכבוד האדם", הוא אומר. "את נכנסת כיום לבתי חולים ורואה מיטה רביעית בחדר של שלושה, מיטות בפרוזדורים. משרדי הבריאות והאוצר לא מאשרים הוספת מיטות. נניח שלבית חולים יש 600 מיטות, אבל צריך 800 - אז יש 200 מיטות בפרוזדורים. בסופו של דבר בית החולים מפעיל 800 מיטות, אבל מפעיל אותן רע".
לא פחות מבעיית המחסור בכוח האדם ובמיטות, מטרידה את שפירא בעיה נוספת, שאחרים ממעטים לדבר עליה באופן גלוי: "יש בעיה של ניהול במערכת הבריאות. ביותר מדי מקומות רמת הניהול מתחת לבינונית".
אולי רופאים פשוט לא יודעים לנהל טוב?
"אני מניח שרופאים, לפחות לפי הקריטריונים של קבלה לאוניברסיטה, הם אנשים עם מטען אינטלקטואלי איכותי. אבל לא משקיעים בהם מספיק, לא נותנים להם כלים כמו הדרכות או עזרים ניהוליים. יש יותר מדי מנהלים במערכת הזאת שלא היו מתקבלים לעבודה בחברות מצליחות במגזר הפרטי".
לשפירא יש עוד הסבר לרמת הניהול הנמוכה: "זה בניהול ציבורי, הדרישות נמוכות יותר - דורשים מהם פחות תוצאות ופחות חשיבה. הדבר הכי חשוב זה נאמנות. פעם זו היתה נאמנות פוליטית, וכיום זו נאמנות אישית. אלה ערכים חשובים יותר מכוח ניהולי. זה עצוב".
לדבריו, "האבסורד הגדול הוא שיש לנו מערכת רפואית יוצאת מן הכלל, ומערכת בריאות לא כל כך טובה. צריך להפריד בין השתיים: המערכת הרפואית ניזונה מרופאים שחלקם יוזמים, חדשניים ומטורפים להצליח. זה מה שמרים את כל העסק מעל המים. מנגד, יש את מערכת הבריאות, הצולעת. החדשנות הרפואית בישראל היא לא תולדה של מערכת הבריאות, אלא של הרופאים".
במערכת הפרטית המצב טוב יותר?
"ללא ספק. אנחנו והרצליה מדיקל סנטר מתחרים במערכת הציבורית ומושכים אותה כלפי מעלה, בכל התחומים: בכבוד שנותנים לחולה, בתנאי האשפוז, ביחס אליו, בעמידה בזמנים, ביחס לרופאים וברמת הטיפול והפיקוח. כיום אנחנו מובילים, והחלום הכי רטוב שלי הוא שהמערכת הציבורית תסגור את הפער".
במרכזי העל הציבוריים, כמו שיבא והדסה, לא יסכימו אתך. הם אף יגחכו למשמע הדברים.
"שיגחכו, אבל שיסגרו את הפער".
אתה אומר ברצינות שאסותא הוא מרכז מצוינות גדול יותר משיבא, איכילוב או הדסה?
"אין צל של ספק. בתחומים שאנו עוסקים בהם אנו מוקד מצוינות מספר אחד במדינה. יש דברים כמו הוראה והתמחות שהם בלעדיים למערכת הציבורית, והיינו שמחים לקחת חלק בהם".
קטרקט חשוב יותר
שפירא מרגיש שהוא פורש בשיאו: הוא הצליח להעביר השנה את בית החולים הפרטי שלו מהסניפים בתל אביב ובפתח תקווה לאסותא רמת החייל - בית החולים החדש והענק בתל אביב.
"זו היתה שנה מדהימה", הוא אומר. "הצלחנו לאחד שני בתי חולים, שתי תרבויות ארגוניות שונות - בלי להפסיד יום אחד של פעילות, והגענו לתפוקות מלאות. הכל בזכות האנשים שסביבי - המטה שלנו מצומצם ומתעסק בעבודה ולא במלחמות אגו. זה לא כמו בתי חולים שבהם למנהל יש תשעה סגנים וחצי מהזמן הוא עסוק בלתווך ביניהם".
לכל מי שחזה לפני שנה שבית החולים הענק יתקשה למלא את חדרי הניתוח ולהגיע לרווחיות, הוא מבשר בגאווה: "חדרי הניתוח מלאים. לפעמים אפילו נאלצים לדחות פעולות. אנחנו ברווח כבר מהרבעון הראשון של השנה".
אתה מדבר על מחסור ברופאים ואחיות במערכת הציבורית, אבל בכך מאשימים אותך בתי החולים האחרים: שאסותא "גונב" להם רופאים ואחיות מצטיינים. אין לך רגשות אשם?
"להפך. מכוח האדם שאנחנו קולטים ומעסיקים פה אנחנו מוציאים יותר תפוקה רפואית ממקומות אחרים, כי אנחנו פועלים בצורה יעילה יותר".
אתם מציעים רפואת שמנת. אחות חדר ניתוח משתתפת בהרבה ניתוחי בקע וקטרקט, בעוד שבבתי החולים הציבוריים היא היתה משתתפת בטיפול בפצועים וחולים מורכבים.
"לאדם בן 80 שאינו רואה, ניתוח הקטרקט חשוב כמו הטיפול באדם שנפגע בתאונת דרכים. אני לא יודע מה גרוע יותר - עיוורון או פציעה אחרת. באסותא עושים ניתוחים מסובכים מאוד, ניתוחים מצילי חיים. אדם מבוגר שמנתחים את לבו בפעם השלישית, הוא חולה מסובך יותר מפצוע צעיר שכושר ההחלמה שלו אדיר".
קודם עושה, אחר כך מקטר
שפירא, שאומר שהוא עובד 16-18 שעות ביממה, מספר כי חייו מורכבים מהרבה מאוד עבודה ומעט מאוד בילויים. "בצעירותי הייתי הולך כל יום לקולנוע. בשלוש השנים האחרונות לא ראיתי אפילו סרט אחד. לאופרה "נבוקו" שלחתי את אשתי לבד. מדי פעם אני הולך להצגה או נפגש עם חברים ומשפחה, וזהו. רוב הזמן אני סביב העבודה".
זו אחת הסיבות לעזיבה?
"אני לא מרגיש שחסר לי זמן לעצמי, אבל צריך לפרוש בשיא".
איך התחושה לעזוב אחרי כל כך הרבה שנים?
"קשה, בגלל הצורך להיפרד מאנשים שהיה כל כך כיף לעבוד אתם, שנתנו את נשמתם לאסותא. זה כמו לעזוב ילדים. כל השאר בכלל לא בעייתי".
החל בשבוע הבא יעביר שפירא את שרביט הניהול לד"ר איתן חי-עם, שהיה מנכ"ל משרד הבריאות ופרש כמחאה על פרשת הקברים בברזילי. "איתן עשה צעד אמיץ ונבון כמנכ"ל של משרד שהולך לשפוך מיליונים מיותרים שאין לו - ועל דברים שהוא לא מאמין בהם", אומר שפירא. "העזיבה שלו היא זו שעוררה את כל המחאה הציבורית, והיתה ההשפעה המשמעותית על הנסיגה של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מהתוכנית של סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן".
אבל מהר מאוד נמצא לו מחליף, ד"ר רוני גמזו.
"יש צעירים תאבי תפקידים ומאמינים ביכולתם - וטוב שיש כאלה. לא היו הרבה מתנדבים אחרים, כי מכל הג'ובים הבכירים במערכת הבריאות בישראל זה המתסכל ביותר - אתה לא יכול לעשות כלום. אתה מנכ"ל של משרד, שאין לך שליטה על אגורה אחת מהתקציב שלו, והכוחות הפועלים סביבך הם חזקים לאין שיעור לעומתך. אתה צריך לפרנס בתי חולים שחלקם כושלים כלכלית, להיאבק בכוח פוליטי מעליך ובמקרים כמו פרשת הקברים. האוצר הוא זה שמקבל את ההחלטות, וברקע יש גם הסתדרות רפואית חכמה וחזקה".
מה אתה מתכנן לאחר הפרישה?
"כיום אני דיקאן הפקולטה למדעי הבריאות במרכז האוניברסיטאי אריאל. אנחנו עומדים לפתוח תוכניות, בין השאר, ללימודי סיעוד, מינהל רפואי ופיסיותרפיה לתואר שני. החלום הוא לפתוח שם בית ספר לרפואה. המטרה שלי היא לטפל בבעיית כוח האדם במערכת הבריאות, גם אם לא אראה את התוצאות עוד בחיי. אני לא יכול לשבת בכיסא, לקטר ולהגיד שאחרים יעשו. אני קודם עושה ואחר כך מקטר".
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "מתוך העשייה של התקופה האחרונה ניתן לראות משרד בתנופה, הקובע את סדר היום של המערכת. הקו של סגן השר ומנכ"ל המשרד החדש, הקובע שהמשרד יוביל מול האוצר, יהיה אקטיבי, חדשני וכזה שמייצג את כלל הגורמים במערכת, אך קשה לעיכול למי שפרש ורגיל לדפוס הקודם".
"אנחנו עומדים בפני אסון נורא במערכת הבריאות"
מאת רוני לינדר-גנץ
11.6.2010 / 7:05