>> לפני שנה, בסיום ראיון משותף, ביקש ממני הבוס להחזיר את המכונית שלו למערכת העיתון. "יש לך רישיון?" הוא שאל אותי. "כן", עניתי. "אז בהצלחה", הוא איחל וזרק את המפתחות לכיווני. "בהצלחה לך", תיקנתי אותו.
התיישבתי במכונית והידיים שלי רעדו על ההגה. לא נהגתי שבע שנים, ומי יכול היה לדעת כיצד תסתיים הנסיעה הזאת. אף שהרכב של הבוס הריח כמו מחלקת הבישום בסופר-פארם, הדלקתי סיגריה - עדיף שיהיה קצת ריח רע באוטו, מאשר שהפגוש שלו יידפק והעתיד שלי בעיתון יהיה בסכנה. בסופו של דבר, למרבה ההפתעה, הגעתי בשלום.
נזכרתי בנסיעה ההיא בדרכי לקבל את הריינג' רובר 5,000 סמ"ק לבילוי דו-יומי. ברק מי-טל, איש המכירות של החברה, שאל אותי מהו הרכב החזק ביותר שנהגתי בו בחיי. כשעניתי לו שנדמה לי שהיתה זו סקודה 98', 1,300 סמ"ק, נראה לי שהוא קצת נלחץ.
ההיסטוריה שלי עם מכוניות רצופה יחסי אהבה-איבה. הראשונה שלי היתה סוזוקי אלטו 84', שנרכשה בגיל 18 מיד לאחר שקיבלתי רישיון. אמנם פה ושם היתה נשארת לי הידית של החלון ביד, אבל בסך הכל חיבבתי את הרכב. עד שפעם אחת, באמצע נסיעה בצומת קסם, נפתח לי מכסה המנוע וכיסה את כל השמשה הקדמית. כשהגעתי הביתה החניתי את הרכב ולא נגעתי בו יותר לעולם.
שנתיים לאחר מכן, למודת טראומה, רציתי משהו חדש יותר. התבייתתי על סקודה פיליסיה - חדשה מהניילונים, אבל הכי זולה בשוק. שילמתי עליה 65 אלף שקל במשך שלוש שנים. כשעברתי לתל אביב נפרדתי ממנה, ותוך זמן קצר הבנתי שאני יכולה לחיות טוב גם בלעדיה. הרבה יותר טוב.
ברחוב אלנבי, בדרך לאוטובוס שייקח אותי לסוכנות המפוארת של ריינג' רובר בהרצליה, ראיתי כמה הומלסים עם רגליים שחורות ונפוחות. מן הסתם ניתן היה לסדר לרבים מהם קורת גג ומזון רק בתחזוקה השנתית של הרכב, ששוויו 906 אלף שקל.
ולמה ללכת רחוק? בסכום הנושק למיליון שקל ניתן היה לאפשר לשני זוגות צעירים לרכוש שתי דירות בנות שני חדרים ברחוב אבא הלל סילבר בחיפה. מדירת ארבעה חדרים ברחוב הנורית בירושלים עוד היה נשאר עודף למכונית קטנה נוספת או לטיול נחמד בחו"ל.
ועדיין לא אמרנו דבר על הגודל המפלצתי של המכונית וזיהום האוויר שהיא מייצרת. "בחיים לא הייתי קונה כלי רכב כזה", מילמלתי לעצמי, "גם אילו הייתי עשירה כל כך עד שהייתי מחזיקה בנק, חברת ביטוח, חברת נדל"ן, חברת סלולר ורשת שיווק גם יחד. בקיצור, היחסים ביני לריינג' רובר התחילו לא יפה - עוד לפני שעליתי עליו כבר הייתי נגדו.
למרות זאת, אני חייבת להודות: קצת נהניתי מהבילוי עם הריינג'. לא בגלל הרכב היוקרתי, כמו בגלל העובדה שנהגתי לראשונה אחרי זמן רב. עונג כזה מן נסתם הייתי משיגה גם עם רכב משפחתי רגיל שגם לו הפלא ופלא ארבעה גלגלים.
בניגוד למצופה, איש לא תלה בי מבטי קנאה כשנהגתי. באחד הרמזורים בשדרות רוטשילד אפילו עמדו לצדי שני כלי רכב דומים. בסיכומו של יום ספרתי אולי שלושה מבטים מעריצים (בדרך כלל מגברים שנסעו בכלי רכב זולים במיוחד). אולי זו תל אביב שמורגלת לג'יפים? "תסעי למסעדת רביבה וסיליה ברחוב הארבעה, תחני על המדרכה ותיכנסי לשאול אם יש מקום", הציע לי מישהו. אבל לא הקשבתי להצעה: יום שלם נהגתי בג'יפ, ולא חניתי אפילו פעם אחת עם הגלגלים על המדרכה. אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים.
מה עוד למדתי על האוטו? שניסיון להחנות אותו שלא בחניון מסודר הוא משימה שלא בנויה לעצבים שלי. חבר שמבין קצת יותר ממני בתחום לא התלהב כל כך מהאבזור, והתלונן שהרכב אינו מרווח דיו. אבל ברגע שהוא שם את הרגל על הגז - הכל השתנה.
חוץ מזה, הרגשתי בטוחה מאוד ברכב, רק חבל שלא כולם מסביבי הרגישו בטוחים. התלהבתי מכך שהוא זוכר את האופן שבו כיוונתי את המושב ואת ההגה, ומכך שאפשר לראות על מסך קטן מה קורה כשנוסעים ברוורס. אבל לא היו מזיקות לי עוד כמה מראות שהיו מגלות לי אם עליתי בטעות על מכונית קטנה בדרך.
יש בריינג' עוד כמה גאדג'טים מעניינים, כמו מתגים להרמת הרכב ולהורדתו, ואפשרות לכיוון דפנות הכיסא למקרה של נהיגת שטח פרועה יותר. היו מתגים נוספים שלא ניסיתי - מהציור שהופיע על אחד מהם הסקתי, אולי בטעות, שהרכב מצויד באבזור מיוחד לנסיעה באזור של קקטוסים. אין לדעת על מה הם חשבו שם בריינג' רובר. אבל עם כל הטכנולוגיה, החדשנות והמחיר האסטרונומי, אפשר היה לצפות שיהיה גם מתג לכיוון המראה הקדמית. אוף, דווקא אותה צריך לכוון ביד.
שתי דירות, ארבעה גלגלים
שרון שפורר
11.6.2010 / 7:04