לעזאזל האידיאולוגיה

>> נניח שבחשבון הבנק שלכם נחים חצי מיליון שקל. האם הייתם בוחרים לרכוש בהם יגואר? סביר להניח שלא. כך גם אני חשבתי. אבל לאחר כמה שעות עם הרכב המפנק, כבר התחילו להתגלות סדקים בתיאוריה.

להושיב ביגואר אחת שגדלה בפרובינציה המושתתת על עקרונות הסוציאליזם זו משימה הזויה למדי, שהסכמתי לקחת בשתי ידיים - ולעזאזל האידיאולוגיה. בבוקר עוד טיפה נלחצתי להחזיק את ההגה בין הידיים, אבל מהר מאוד התחלתי ליהנות מהנסיעה החלקה ומאחיזת הכביש האיתנה. לעלות לירושלים בלי לחשוש שמחוג הטמפרטורה ישבית את הרכב זאת חוויה שלא הכרתי.



כבר ביציאה מהחניה אמר לי סוכן הרכב: "אל תדאגי, בכביש יודעים לעשות כבוד ליגואר". לא הבנתי עד כמה המשפט הזה ילווה אותי במהלך היום. גם העורך ששלח אותי לדרכי באמרה "צאי לסיבוב ותחזרי עם חתן" (ספוילר: עם חתן לא חזרתי), הבהיר לי שמצפה לי חוויה נדירה. ואכן, המבטים בכביש לא איחרו לבוא. זו הרגשה לא רעה. גם אם בתוכי הבנתי שלא אני המוקד למבטים, לרגע הצלחתי להרגיש מיוחדת. כל מבט כזה מעביר מסר שהנה, הצלחת בחיים, עשית את זה ויש לך אפילו כמה אקסטרות ליגואר. לא אכחיש שזה הצליח לסנוור אותי.



במהלך הנסיעה התרווחתי במושב העור ולחצתי על דוושת הגז כדי לגלות שזה לא ממש מזיז לפנתר שנמצא תחת חסותי - שום דבר לא רעד. שום פעולה במהלך הנהיגה לא מצריכה להפעיל את השרירים: ההנעה בלחיצת כפתור, את הרדיו והמזגן מכוונים על גבי מסך מגע וגם בלם היד עולה בלחיצה מינימלית. אפילו הקבצן ברמזור הסתכל עלי באופן שונה מכל בוקר אחר.



בדרך חזרה הפנמתי את העובדה שאיך שלא נסתכל על זה, כסף אולי לא יכול לקנות אושר, אבל הוא יכול לצ'פר אותך בנוחות, שקט וכבוד. סילחו לי על החומרנות, אבל אם היו מציעים לי להתאבזר ברכב כזה, לא הייתי מסרבת להצעה. קל מאוד להתרגל לטוב. אבל בינתיים אמשיך לפקוד את המוסכים. אולי שם אמצא את האושר.