המסמך הממשלתי הוא קצר מאוד - בסך הכל שני עמודים אורכו. ואולם אי אפשר שלא להבחין ברוח הנזעמת שעולה ממנו, ובפתרונות הכמעט אלימים שלו להתרת סבך התכנון והבנייה בישראל.
כך, בעוד ניתן להזדהות עם המטרות שהממשלה מציבה להגדלת היצע הדיור, ואפשר להבין את התסכול שחשים אנשי האוצר נוכח שוק המקרקעין התקוע, אי אפשר להסכים לחלק גדול מהצעדים שמוצעים במסמך הממשלתי הזה. משמעות הצעדים האלה היא קבורה סופית של הפריפריה ושל מדיניות פיזור האוכלוסין לטובת מדינת תל אביב, תוך דריסת כל מה שניצב בדרך להשגת היעדים.
ראשית, הצבת מיכסה תכנונית בפני מוסדות התכנון היא רעיון מסוכן, שיעקר את המשמעות של המוסדות האלה. לא עוד שיקולי תכנון יעמדו לנגד עיניהם של המוסדות אלא שיקולי מכסה.
ראשי המוסדות האלה יעיפו כל מתנגד מהדרך לאישור התוכניות, והכל כדי להגיע למיכסה הנדרשת. קבלנים ינצלו את המצב ויגדילו את מספר הדירות המבוקשות, כדי להקל על המוסדות להגיע אל המיכסה הנדרשת, ופרויקטים משונים יקבלו אישורים ללא הצדקה תכנונית.
עוד בוואלה!
השכנים מתנגדים
מובן שהשכנים והמתנגדים, שגם כיום זוכים ליחס עגום - יטואטאו לכל עבר, שלא יפריעו. גם מושבניקים וקיבוצניקים יגלו מהר שהם מיטרד שיש להזיז לטובת עמידה ביעדים. ומה יהיה דינו של יו"ר ועדה שלא יעמוד במיכסה? האם ייקרא למשרדו של שר הפנים ויינזף? האם יקבל כרטיס צהוב ויידרש להשלים את המיכסה בשנה הבאה? לא ברור.
מתוך 70 אלף יחידות דיור שנתיות נדרשות, 31 אלף יאושרו בתל אביב ובמרכז. זוהי מכת מוות לפריפריה ולציונות הבן גוריונית. אמנם מדברים על כך ששלושה רבעים מיחידות הדיור שיוקמו בפריפריה יהיו צמודי קרקע איכותיים, אבל זהו טיוח. כבר כיום ניתן לרכוש צמודי קרקע מרווחים בפריפריה במחירים נוחים, אבל אין להם דורש. משפחות מעדיפות להידחס לדירת שלושה חדרים בתל אביב ולא לרכוש וילה ברדיוס של שעת נסיעה ברכבת מתל אביב. מדוע? מכיוון שהנגישות לתל אביב, מרכז התעסוקה, הכלכלה והתרבות של ישראל נהפכת ליותר ויותר קשה.
יש לא מעטים בתחום התכנון שסבורים שיש לעצור את התכנון במרכז ולשפר את תשתית התחבורה, אבל הרעיונות האלה לא זוכים להתייחסות הממשלה. יותר קל לדבר על בנייה בתל אביב ודיור בר-השגה מאשר לשלוח צעירים לגלות בנגב ובגליל.