ברוכים הבאים למקצוע. חבל שבאתם

>> קבלת הפנים שאירגנה לשכת עורכי הדין לכמעט 2,200 החברים החדשים רק המחישה לנו עד כמה איננו רצויים שם. לכל אורך המסע המייגע הזה, שמענו עד כמה הוזל המקצוע, שהשוק מוצף, שהרמה יורדת.

הכל נכון. ובכל זאת, האחריות מוטלת גם על הלשכה עצמה. הרי ביכולתה להשפיע על ההכשרה ועל בחינת ההסמכה, שאפילו ראש הלשכה, עו"ד יורי גיא-רון, הודה שהיא חסרת משמעות. גם הוא יודע שמדובר בבחינה שבודקת זיכרון, מיועדת לבעלי קיבה חזקה ושההצלחה בה אינה מבטיחה את רמתו האישית והמקצועית של המתמחה. גם הוא בוודאי חש בושה על שהגילדה שמה על שעריה מנעול, שכדי לפרוץ אותו צריך רק ישבן ויכולת בסיסית בהבנת הנקרא.



גיא-רון בעצם קבל בטקס ההסמכה על כל אלה, אבל זה לא הפריע לו להעניק תעודות הצטיינות לאלה שישבנם "רחב" יותר. כך גם נראה טקס ההסמכה לעורכי הדין החדשים: אריזה נוצצת של בנייני האומה ובלגאן מעליב ומקומם של חוסר תכנון, חוסר יכולת להתמודד עם המון האדם שהגיע, חוסר כבוד למעמד ולמה שהוא מייצג. 2,200 עורכי דין כל חצי שנה - למי יש כוח לקחת אותם ברצינות?



נתחיל בהכנה המוקדמת. כמה אוטובוסים מאורגנים מחוץ לירושלים (בסדר, על חשבון המשפחות) היו יכולים להקל מאוד על פקקי התנועה האדירים בכניסה לעיר (7,000 איש נוהרים לבנייני האומה בשעה הכי סואנת, מה חשבו שיהיה?). הדרך המייגעת גרמה לא רק לעוגמת נפש לאורחים, אלא גם לכך שרבים מהמוסמכים הטריים הגיעו רק בסוף הטקס. את ההתרגשות (והיתה) השארתי בסיבוב מוצא, את ההורים השארתי באוטו, מחפשים לשווא איזה שלט או שוטר שיכוון אותם לחניה, והצלחתי להיכנס לאולם.



איש לא הקשיב לנאומים, כי עוד ועוד אנשים שנפלטו מהמצור התעבורתי נכנסו בכל רגע. שר המשפטים נאם. הוא הודה למשפחות שליוו אותנו בדרך לתואר. אבל הם לא זכו לשמוע את דבריו. חילקו את המשפחות לאולמות משנה, כדי שיצפו, באמצעות מסכי וידיאו, בטקס - בעמידה, כי לא היה מקום לשבת. אבל הם לא ראו דבר בגלל האור הבוהק שהאיר את האולמות. גם לשמוע הם יכלו בקושי, בגלל המוני המאחרים לטקס.



אחר כך התחייבנו למקצוע. לא שמעתי למה התחייבתי כי בדיוק הגיע עוד סבב מסכנים שרצו מהכניסה לעיר והשאירו את ההורים באוטו. אחרי שירת "התקווה" פיזרו אותנו לאולמות המשנה, שם קיבלנו באופן אישי תעודה. אולי זה יהיה הקטע המרגש? החלו לקרוא בשמותינו. לא שמענו, כי היו מריבות באולם. לא היה מספיק מקום אפילו לעומדים, וכל אחד ניסה לראות את קצהו של יקירו מקבל תעודה. גם מי שקראו בשמו לא הבין. זו שעמדה על הבמה שיבשה כל שם שקראה. מי שקיבל תעודה - ברח.



למי ששם משפחתו מתחיל באות ק', כמוני, נשאר כבר המון מקום ברגע השיא. כשאחזתי בתעודה הנכספת נזכרתי שבירכו אותנו ב"הצלחה בעבודה הסיזיפית". משמע - חסרת התוחלת. לזה התכוונו, כנראה, כשקיבלו כך את פנינו. יצאנו עייפים ומבוזים, ומאוד לא נרגשים. העיקר שהוסמכנו בבנייני האומה, בירושלים!



-



הכותבת היא עיתונאית, וקיבלה בשבוע שעבר רישיון עריכת דין