למה עיתונים תומכים בריכוזיות

הכותרת הראשית של אחד מעיתוני סוף השבוע זעקה, מגרונו של איש עסקים בכיר שנוהג לדבר תכופות עם עיתונאים אך אינו מרבה להתראיין, כי "אין שום בעיה של ריכוזיות במשק. זו אג'נדה מוטעית. פופוליסטית". המלה "פופוליסטית" הודגשה באופן מיוחד, באותיות גדולות ב-50% משאר הטקסט.

האומנם? את דו"ח בנק ישראל ל-2009, מסמך מייגע בן 350 עמודים, קשה לכנות פופוליסטי. זהו דו"ח ארוך, כתוב בשפה יבשה, משובץ בטבלאות, גרפים ומחקרים אקדמיים. ספק אם יש איש עסקים או עיתונאי שקרא אותו מקצה לקצה. בתיבה ד-2, בעמוד 156, מרחיב הדו"ח על מחקרים טריים בנושא הריכוזיות במשק הישראלי, בין השאר של החוקרים קוסנקו, יפה וחמדני, כמו גם של חוקרים מחו"ל. הנה כמה ציטוטים מהדו"ח, ללא כל שינוי בניסוח:



? "נמצאה מערכת עניפה של קשרים בין-קבוצתיים, המתבטאת בבעלות משותפת או בישיבה בדירקטוריונים של חברות רבות. מצב זה מעמיד את המשק הישראלי בפני סוגיות כלכליות מורכבות, למשל בדבר טיב המידע הנגיש למשקיעים ושקיפות הפעילות של הקבוצות העסקיות".



? "לצד רמת הריכוזיות הגבוהה של הבעלות על הפירמות, נמצא כי אופי השליטה בקבוצות העסקיות הוא משפחתי. ממצא זה יש בו כדי להשליך על יציבותה של המערכת הפיננסית ועל הפעילות הכלכלית במשק. זאת משום שהן השליטה והבעלות על הפירמות, והן ביצועיהן והשפעתן על רווחת הציבור, מותנית בטיב הקשרים בתוך המשפחות, באסטרטגיה ובטעמים (בגחמות) של אנשים מעטים, ובעיקר בטיב הכישורים הניהוליים של דור הממשיכים".



? "בממוצע, החברות המסונפות לקבוצות לא רק שאינן רווחיות יותר מחברות לא מסונפות: השוק אף מתמחר אותן בפרמיה שלילית".



? "התעלמות מסוגיית הקבוצות העסקיות עלולה להביא לאי הצלחתם של צעדי מדיניות שונים, או לעיוות מטרתם ותוצאותיהם, וכתוצאה מכך - גם לפגיעה בתפקודן של המערכות הפיננסיות והריאליות בכללותן. המשבר האחרון משמש פלטפורמה ייחודית למציאת איזון בין תפקידם של כוחות השוק לבין הרגולציה (2009 ,morck and yeung). זאת כדי לעצב מחדש את מערכת קשרי הבעלות, ובכך להקטין את הסיכון המערכתי ולשפר את הקצאת המקורות במשק, לצד חיזוק וייעול של מנגנוני הפיקוח".



בנק ישראל אינו היחיד שזיהה את חוסר התחרות והריכוזיות כמשקולת כבדה על המשק הישראלי. משרד האוצר מכיר גם הוא בעובדה זו ומנסה להוציא לפעול רפורמות זה שנים, בהצלחה חלקית מאוד. באחרונה הצטרף אליהם גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שסימן את המאבק בריכוזיות כיסוד מרכזי בתוכניות הכלכליות העתידיות שהוא מציג. כל גופי השלטון מכירים כיום, באופן מוצהר, במחירים הכבדים שהריכוזיות בסקטור העסקי גובה מאזרחים - אלה שניתן למדוד במונחים כלכליים, ואלה שקשה יותר לכמת, כמו מחיר הקשרים בין בעלי ההון לבין הפוליטיקאים והפקידות הבכירה במוסדות השלטון ובחברות הממשלתיות.



לא קשה להבין את רצונם של אנשי העסקים לחלוק על הממצאים והמסקנות של בנק ישראל, האוצר וראש הממשלה. כאנשי עסקים רציונליים העושים למען ביתם ומשפחותיהם, הדבר האחרון שבו הוא הם מעוניינים הוא החלטה של המדינה "לעצב מחדש את מערכת קשרי הבעלות". באופן טבעי הם יעשו כל מאמץ להשפיע על מקבלי ההחלטות בממשלה ובכנסת, למשל באמצעות שירותיהם של עשרות לוביסטים, כמו גם להשפיע על דעת הקהל באמצעות התקשורת. לכן אין זה מפתיע לגלות שאיש עסקים אחד, העומד בראש קבוצת ריכוז, מאשים את ראש הממשלה ב"פופוליזם". אין זה מפתיע שאיש עסקים אחר, שחברות בשליטתו גילו כמויות היסטוריות של גז, מצהיר לכל עיתון, מיקרופון ומצלמה כי הרעיון לשנות את דמי התגמולים המגיעים למדינה מתגליות הוא "הלאמה של נכסים פרטיים".



מפתיעה יותר היא ההשתתפות של חלק מהתקשורת בקמפיין של בעלי ההון: מתברר ששניים מתוך שלושת העיתונים הכלכליים בישראל מפגינים תמיכה גלויה ואקטיבית בטיעונים של בעלי ההון בעניין הריכוזיות. התמיכה באנשי ההון מתבצעת באמצעות שילוב של כותרות, מאמרי פרשנות, ביקורת וספינים המיועדים להציג מקבלי החלטות כגון ראש הממשלה ונגיד בנק ישראל באור לא מחמיא. מדוע הם עושים זאת?



הדעת נותנת שעיתונים ובעלי המניות שלהם יבחרו בדרך אחרת: הם ירצו לפתור את בעיית הריכוזיות כדי להפוך לעצמאיים יותר, ולתלויים פחות ב-20 המשפחות השולטות במשק. אבל הם בחרו בדרך אחרת. פעולותיהם, או ה"העדפה הנגלית" שלהם בשפת הכלכלנים, מוכיחות שיותר נוח להם בסטטוס-קוו של הריכוזיות. נראה שהקירבה של בעלי עיתונים וחלק מהעורכים למשפחות החזקות במשק היא נעימה, מרגיעה ונוסכת ביטחון בעיני העיתונאי והמו"ל. או במלים אחרות: מדוע לקחת סיכונים אם אפשר להתחבר לחזקים, לבעלי ההון, ולחיות עמם בסימביוזה נוחה?



פרשת הריכוזיות אינה הפעם הראשונה שעיתונים ועיתונאים יוצאים למתקפה מפתיעה נגד הרשויות. בשנה שעברה יצאו אותם שני עיתונים במתקפה על בנק ישראל, לאחר שזה החליט להדיח את יו"ר בנק הפועלים דאז דני דנקנר. ההתקפה התבצעה בשני ראשי חץ: הגנה על דנקנר, וניסיון לבצע דה-לגיטימציה של המפקח על בנק ישראל רוני חזקיהו ושל הנגיד סטנלי פישר. ההתקפה לא הסתפקה בנקיטת עמדה חד צדדית, וכללה גם השמצות והכפשות אישיות וניסיון לפגוע במוניטין של האנשים העומדים בראש מערכת הבקרה על הבנקים.



הנאמנות של שני העיתונים לדני דנקנר לא נמשכה זמן רב. הם אמנם המשיכו לשתוק כאשר נחשפה מעורבותו של דנקנר בפרשיית חברת אר.פי קפיטל וקשריה עם בנק הפועלים, אך כשהודח דנקר מתפקיד יו"ר בנק הפועלים וממוקדי הכוח, ולאחר שנעצר כמה פעמים על ידי המשטרה - דמו הותר. הוא הפך למושא ביקורת, העיתונים שהגנו עליו דיווחו על מעצריו בהרחבה, וחלקם גם לא שכח לשכתב את ההיסטוריה - כאילו ביקרו אותו לכל אורך הדרך.



יש דמיון רב בין ההגנה של העיתונים על דני דנקנר לבין עמדתם נגד כל שינוי במבנה הריכוזיות. למעשה, זהו המשך של אותה פרשה - והקמפיין הנוכחי הוא ביטוי נוסף לבעיית הריכוזיות. שני העיתונים קשורים במישרין או בעקיפין לאותן קבוצות ריכוז, והעורכים והמו"לים שלהם קשורים לקבוצות החזקות במשק. המתקפה שלהם בעד שימור הריכוזיות, שעשויה להיראות מפתיעה ומוזרה לקורא התמים, היא למעשה צפויה. העובדה היא שהעיתונים הם חלק מהתופעה ומהבעיה של הריכוזיות, אותה בעיה שעליה מדווח מחלקת המחקר של בנק ישראל.



כיצד יסתיים הקמפיין הזה? על פי ניסיון העבר, יש להניח שגם הפעם העיתונים יפעלו בצורה דומה. הם ישתמשו בכוחם העיתונאי כדי לנסות ולטרפד את המהלכים להקטנת הריכוזיות במשק, או את חלקם. לאחר מכן, כאשר ההחלטות יתקבלו לכאן או לכאן וכאשר המהלכים יתבצעו, יקפצו שני העיתונים על העגלה וינסו שוב לשכתב את ההיסטוריה בעיני קוראיהם. אלא שאז כל זה כבר לא יהיה חשוב. אם תיפתר בעיית הריכוזיות וההשפעה של 20 המשפחות, סביר להעריך כי הקשר הגורדי בין אותם עיתונאים ומו"לים לקבוצות ההון והריכוז ייחלש מאוד. ואז יקרה אחד משני דברים: או שהעיתונים הללו יאבדו את דרכם, או שהם יגדלו חוט שדרה ויהפכו, סוף סוף, לעצמאיים.