לא שוק ולא חופשי

מהפכת ההפרטה שעברה ישראל בשלושת העשורים האחרונים בוצעה בחיפזון, בחטף וכמעט בחשאי. חרף משמעויותיה מרחיקות הלכת, היא התבצעה ללא דיון ציבורי משמעותי, וקשה לזהות אסטרטגיה, תכנון והליך מושכל שאיפיינו את מכירת הנכסים הציבוריים.

יש מדינות שהפריטו חברות ציבוריות תוך העברת התמורה לחשבונות של אזרחיה. אחרות העבירו את הניהול לידיים פרטיות, אך ההון נותר ציבורי. כלומר, קיימות אופציות להפרטות נאותות שאינן מדירות את הציבור מנכסיו.

ההפרטות הגדולות של ראשית שנות ה-80 התאפיינו במכירת נכסים שבבעלות ציבורית לקבוצות וליחידים במחירי רצפה. אף שעניין תמחור הנכסים הלך והשתפר, ממשלות ישראל ראו בהפרטה מטרה בפני עצמה וכל המרבה הרי זה משובח. שר האוצר בזמנו, בנימין נתניהו, אף טען באחד מהדיונים בנושא ההפרטה שהמחיר לא חשוב. הציבור נוטרל ולא היה שותף - לא לעצם הכרעה - ולא לתמורה. הדבקות הדוגמטית בהפרטה הפכה לדת יותר מאשר לתפישה כלכלית בעלת יעדים מוגדרים. מלות המפתח שנלוו לתהליך היו "ייעול", "הגברת התחרותיות" ו"פתיחת השוק", נועדו להלך קסמים ולמנוע שיח ציבורי חיוני. בחלוף יותר משנות דור ראוי לבחון שוב את שהתרחש ולהבין את עומק השיבוש.

הריכוזיות לא נוצרה רק מהפרטה. תהליכים כלכליים וכללי השוק החופשי הביאו להגברת הריכוזיות, כאשר גדולים בולעים קטנים יותר. בנוסף, תהליכים שבמדינות אחרות נמשכו על פני דורות, מתרחשים אצלנו בפרק זמן קצר יחסית שתוצאתו - קבוצות מעטות מדי המחזיקות נכסים רבים מדי. התחרותיות והיוזמה שבשמם התפרקה המדינה מנכסיה הלכו ונפגעו.

כ-20 משפחות שולטות באמצעות מבנים פירמידיליים ושרשור של חברות בת על כ-6% מהחברות הציבוריות ועל 50% משוק ההון. זו טקסטורה מדאיגה ומסוכנת, בין השאר, בשל המינופים הגדולים והשלכות האורך והרוחב מנפילה. מהמשבר הגלובלי למדנו שלחברות מגודל מסוים, תהיה התנהלותן בעייתית ככל שתהיה, אסור ליפול בשל אזור הרעש והאפקט המתגלגל שקריסתן תיצור. השאלה היא מה כה חופשי וליברלי בחברות שהסיכויים וההצלחות שלהן - אך הסיכונים עלינו?

ללא התערבות, תהליך הריכוזיות רק יתעצם ומיקומה הגבוה של ישראל ביחס למדינות העולם בנושא הריכוזיות ירקיע שחקים. ההתמודדות עם העניין אינה קלה או פשוטה, ומצריכה פעילות נגד כוחות חזקים וגדולים, אבל זהו האתגר, מאחר שמציאות ריכוזית היא סכנה לדמוקרטיה.

נתבעת הכרה בעובדה שמדובר בבעיה המצריכה פעולה בכמה מסלולים. הראשון, הפרדה בין אחזקות ריאליות לפיננסיות. יש לעודד כניסתם של שחקנים נוספים לזירה ולהוביל מהלכים שעיקרם ביזור ותחרות. המסלול השני הוא טיפול במערכות המיסוי של המבנים המורכבים האלה. המסלול השלישי - רגולציה. מי שחפץ בכלכלה מודרנית המתאפיינת בשקיפות מלאה, ביזמות, בתחרותיות אמיתית ובמעוף ובמניעת כשלי שוק, חייב לתמוך ברגולציה אפקטיבית. הממונה על ההגבלים העסקיים, רשות ני"ע, המפקח על הבנקים, הממונה על הביטוח - כל הגופים האלה שעיקרם בקרה ופיקוח, עדיין לא קיבלו מעמד איתן דיו.

מדינה אינה צריכה לוותר על משאביה הטבעיים - מחצבים ומשאבים טבעיים, גז ותדרים. משעה שהעניקה זיכיונות, מן הראוי שתאכוף אותם בתקיפות, תוסיף מפעילים ותמנע כשלי שוק, מונופולים, דואופלים ומצב שבו בעלי חברות אחזקות מעניקים לעצמם את האשראי מתוקף שליטתם גם בשוק ההון. זו לא כלכלה, זה גילוי אחריות.

*הכותב הוא ח"כ מטעם מרצ וחבר ועדת הכספים