ערביי ישראל מתקשים לעזור לעצמם

>> חברת הכנסת הערבית חנין זועבי, ממפלגת בל"ד, עלתה בשבוע שעבר לכותרות בעקבות השתתפותה במשט לעזה. זועבי, כמו מרבית הח"כים הערבים האחרים, עולה לכותרות בדרך כל בהקשרים דומים: התקפות חריפות נגד ישראל סביב נושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

בתחום הזה יודעים הח"כים הערביים להיות פרובוקטיביים מאוד ולעורר לא מעט אנטגוניזם מצד הרוב היהודי. לעומת זאת, קולם של הח"כים הערבים ממעט להישמע כאשר צריך להילחם על זכויותיהם של ערביי ישראל - ללא קשר לסכסוך.



בכך, ההנהגה הערבית בכנסת גורמת לערביי ישראל נזק כפול. לא רק שחברי הכנסת הערבים אינם מקדמים את דגל שוויון הזכויות של ערביי ישראל בתוך מדינת ישראל, אלא שבעמדות הקיצוניות שלהם בנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי הם גם מכתימים את ערביי ישראל כולם בתדמית של עוכרי ישראל. זו תדמית מזיקה מאוד, המזינה עמדות שליליות של הרוב היהודי נגד המיעוט הערבי, ובסופו של דבר רק מרחיקה את סיכויי השוויון מהערבים.



הכישלון של ההנהגה הערבית הלאומית מחלחל גם להנהגה הערבית המקומית, ולאין ספור חסמים תרבותיים שמקשים על הרשויות המקומיות הערביות להיחלץ ממצבן הכלכלי העגום. קחו לדוגמה את הכפר יפיע, הסמוך לנצרת. הכפר הוא בן 18 אלף תושבים, חלקם נוצרים וחלקם מוסלמים, ולהבדיל ממרבית הכפרים הערביים, הוא משוחרר מהבעיה הקשה ביותר של החברה הערבית - החמולות. אין בכפר מספר מועט של משפחות שולטות, וזאת מסיבה היסטורית: ב-1948 היגרו לכפר תושבי הכפר הסמוך מעלול, שנאלצו לברוח מכפרם בשל מלחמת העצמאות. מאז ועד היום נחלק יפיע לשניים: הוותיקים והחדשים. הוותיקים הם תושבי הכפר המקוריים; החדשים הם המהגרים מ-1948. 62 השנים שחלפו מאז לא הועילו כדי לחלץ את החדשים ממעמדם הנחות ולהביא אותם להתערות מלאה בחיי הכפר.



בין השאר, הפער הגדול בין שתי הקבוצות הוא בתחום הקרקעות. לוותיקים יש אדמות, לחדשים - אין. כתוצאה מכך נוצר בכפר מצב אבסורדי של מחסור חמור בדירות לזוגות צעירים, בשעה שבכפר יש אדמות פרטיות שאינן בנויות. האדמות הן בבעלות הוותיקים, הצורך בבניית דירות חדשות הוא בעיקר של החדשים, והוותיקים לא מוכנים לבנות על הקרקעות שלהם עבור החדשים.



ראש המועצה הצעיר של יפיע, עמראן כנאנה, מתקשה לספק הסבר כיצד זה שבכפר שלו יש מחסור חמור בקרקעות לבנייה - בשעה שיש קרקעות פרטיות פנויות. "קרקע אצלנו נשמרת לדור הבא", הוא אומר. "מנטלית, הקרקע נתפשת כפיקדון שניתן על ידי הדורות הקודמים עבור הדורות הבאים. מה יקרה אם משפחה תבנה על הקרקעות שלה, ואז לנכדים שלה לא יישארו קרקעות למגורים?". האפשרות של בנייה לצורכי השכרה בלבד, או בנייה של מגדלי דירות ומכירה של רק חלק מהן - כדי שלדורות הבאים יישארו די דירות בבעלות משפחתית - אינה נשקלת כלל בחברה הערבית. שם לא מקובל להתגורר במגדלי דירות, ובוודאי ובוודאי שלא מקובל להתגורר בשכירות.



כתוצאה מכך גם לא פותחו בחברה הערבית הכישורים המאפשריים בנייה רוויה לצורכי השכרה: אין קבלנים בעלי ידע וניסיון בבנייה כזו, ובעיקר אין די יכולת לגייס את המימון הדרוש לכך. הניכור של מערכת הבנקאות הישראלית מהחברה הערבית, בין השאר, בשל בעיות קשות ברישום הנדל"ן - שאינן מאפשרות העמדת נכסי נדל"ן כערובה לקבלת הלוואות - מעמיד את ערביי ישראל במצב תמידי של מחנק אשראי.



זוהי אחת הסיבות לכך שהמכרזים המעטים לבנייה ציבורית שעורך משרד השיכון בכפרים הערביים נכשלים ברובם - משרד השיכון מקדם מכרזים לבנייה רוויה ומודרנית, ואילו הערבים בכפרים מעדיפים בנייני מגורים נמוכים וצמודי קרקע. הסיבה הנוספת היא כמובן המצוקה הכלכלית. כך, ביפיע יש תוכנית לבנייה של מאות יחידות דיור נוספות על קרקעות של הכפר וקרקע ציבורית של המדינה. התוכנית הזאת תקועה בגלל ויכוח על עלויות הפיתוח. החוק בישראל מחייב את בעלי הקרקעות הפרטיים לממן את עלויות הפיתוח (ביוב, מים, כבישים), מאחר שהפיתוח הוא התנאי ליכולת לבנות על הקרקע ולהשביח את ערכה. רק מה עושים במצב שבו בעלי הקרקעות הפרטיים אינם רוצים לבנות על הקרקע שלהם, ולכן גם לא מוכנים לשלם את חלקם בעלויות הפיתוח?



לכן, כנאנה מבקש עתה מהמדינה שתתחשב ותידחה את גביית עלות הפיתוח למועד שבו הקרקעות ייבנו בפועל. גם אם זה יקרה בעוד עשרות שנים. המדינה, בינתיים, מסרבת, והכפר נשאר תקוע.



מחר: ערביי ישראל לא מאמינים בתשלום מסים