כשבנק לאומי הוא הבעלים של החברות שחייבות לו כסף

>> הדיון בבעיית הריכוזיות במשק הישראלי נפוץ בשבועות האחרונים במסדרונות ההנהגה הכלכלית והעסקית של ישראל. אלא שהמושג המופשט עשוי להיפרט למספרים כשבוחנים את התנהלות החברות הציבוריות והפרטיות במשק הישראלי בשנים האחרונות. בסדרה של כתבות בשבועות הקרובים ייסקרו ב-themarker הבעיות הכלכליות העשויות לנבוע מבעיית הריכוזיות, כפי שהיא מתבטאת בקרב המשפחות הגדולות בכלכלה הישראלית.



משפחת עופר היא אחת הקבוצות המזוהות ביותר עם ריכוזיות של קשרי הון-שלטון, גם אם בכל הקשור לריכוזיות - חברות השקעה אחרות כמו של נוחי דנקנר או יצחק תשובה מנצחות אותה.

בנובמבר 94' רכשה קבוצת ורטהיים-עופר 26% ממניותיו של בנק המזרחי (לימים מזרחי טפחות) תמורת 110 מיליון דולר. במאי 97' היא מימשה אופציה לרכוש עוד 25% ממניותיו של הבנק תמורת 440 מיליון שקל. ואולם הממשק המשמעותי של משפחת עופר עם המגזר הפיננסי נוצר דווקא כשבנק לאומי שבשליטת המדינה רכש 19.6% ממניותיה של החברה לישראל בפברואר 99' ממקס השקעות, שבשליטת רוני גת ושלמה רודב, תמורת 635 מיליון שקל.



ההשקעה של לאומי במניותיה של החברה לישראל הביאה למצב שבו בהנהלתה ובדירקטוריון שלה כיהנו נציגים של שניים מחמשת הבנקים הגדולים בישראל - זאב נהרי, משנה בכיר למנכ"ל בנק לאומי וראש החטיבה לכספים וכלכלה, מכהן כדירקטור בחברה לישראל; ונגה יציב, מזכירת החברה לישראל עד למארס 2010 ודירקטורית בכיל, שימשה גם כדירקטורית בבנק דיסקונט עד 2006.



זיקה כזו מייצרת פוטנציאל של חילופי מידע בכל הנוגע למדיניות עסקית של כל אחד מהבנקים, וכן פוטנציאל לדליפת נתונים על מתחרים של חברות בקבוצת החברה לישראל, כמו כיל בתי זיקוק.



האחזקות של בנק לאומי בחברה לישראל העמידו את הבנק במצב לא נוח שלוש פעמים לפחות בצומתי החלטה קריטיים, לגבי שתיים מהחברות הבנות של החברה לישראל שנקלעו למצב פיננסי קשה: חברת הספנות צים וחברת השבבים טאואר.



הרשות, הבנק וחברת הספנות



בדצמבר 2004 אסרה רשות ניירות ערך על הבנק להשתתף בהצבעה על עסקה שבה צים שבשליטת החברה לישראל (98.3%) רכשה שמונה אוניות וחכרה ארבע אוניות נוספות זודיאק, חברה פרטית שבשליטת סמי עופר, תמורת 820 מיליון דולר.



הבנק היה מנוע גם מהשתתפות בהצבעה בעניינה של צים 5 שנים מאוחר יותר, והפעם בעסקה שחרצה את גורלה של צים. החברה לישראל העמידה לאישור בעלי מניותיה הצעה להזרים לצים עד 575 מיליון דולר, עקב החשש של צים שהקריסה בנפח ההובלה הימית במכולות ובמחירים תגרום לגירעון של מיליארד דולר בתזרים המזומנים בין 2009 ל-2013.



לאומי כבעל מניות היה שותף להזרמה, שאחת מתוצאותיה היתה שימור יכולתה של צים לשלם לחברות ספנות שבבעלותם הפרטית של בני משפחת עופר דמי חכירה בהיקף של 464 מיליון דולר בין 2009 ל-2013. זאת כשחלק מהסכם ההבראה המירה החברה לישראל הלוואות בעלים בסכום של 300 מיליון דולר להון מניותיה של צים, ועוררה בכך ביקורת בנוגע לתבונה שבהשקעה של סכומי ענק בחברה שהסבה הפסדים גדולים.



ההשקעה של החברה לישראל בטאואר קלעה את הבנק לבעיה קשה עוד יותר, בעיקר משום שלאומי הלווה לטאואר סכומים משמעותיים הרבה יותר מאלו שהעמיד לטובת צים.



מכות קשות מטאואר



טאואר, שמייצרת מעגלים משולבים בעיקר לתעשיית המוליכים למחצה, ספגה הפסד מצטבר של 359 מיליון דולר ב-3 השנים האחרונות. החברה לישראל השקיעה בה לאורך השנים 250 מיליון דולר, ובעיקר מאז שהחברה הקימה ב-2002 את המפעל fab2, שבו הושקעו מאז הקמתו 300 מיליון דולר בידי החברה ושותפיה; פרויקט שזכה גם לתמיכה מסיבית של 165 מיליון דולר מהמדינה.



לאומי ספג מכות קשות מטאואר לא רק כבעל מניות אלא גם כבנק. לאומי ובנק הפועלים הלוו לחברה 527 מיליון דולר ב-2001 בריבית של ליבור +1.55%, וגם ההפסדים הכבדים של המפעל לא גרמו להעלאה משמעותית של הריבית מעבר לליבור +2.5%. לאומי ובנק הפועלים נאלצו להמיר 158 מיליון דולר מהחוב לשטרי הון שניתנים להמרה למניות בערך נקוב של 79 מיליון דולר, נושאי ריבית שנתית מופחתת של ליבור +1.1%.



שנתיים אחר כך נדרשו שני הבנקים להמיר עוד 200 מיליון דולר מיתרת הלוואות שנותרה לשטרי הון ולהסכים לדחיית הפירעון של יתרת החוב לשמונה תשלומים החל בספטמבר 2010. זאת בתמורה לקבלת 6.1 מיליון אופציות למניות ו-96.4 מיליון שטרי הון, שניתנים להמרה למניות ושעומדים לפירעון בספטמבר 2011, וכן להעלאת הריבית על יתרת ההלוואה בסכום של 210 מיליון דולר לליבור +2.5%.



פרשת טאואר מאירה מזווית נוספת את הבעייתיות שטמונה בעובדה שהבנק הגדול במדינה מחזיק ב-18% מאחת מחברות האחזקה הגדולות במשק. האם בנק שאינו בעל מניות בעקיפין בטאואר היה ממשיך להנשים את החברה, או שהיה שוקל לתת לה ליפול או למכור אותה לידיים אחרות, במהלך שהיה מקטין את הריכוזיות במשק? האם הקצאת האשראי לטאואר בריבית של ליבור +2.5%, השקולה לריבית שקלית של 4.0%-4.25%, היא בהכרח הקצאת האשראי היעילה ביותר מבחינתו של לאומי?



תיאורטית, הריבית שנגבתה מטאואר היתה נמוכה מהמחיר הראוי לחברה ברמתה בכל הקשור לייצור מזומנים ואיתנות פיננסית, כפי שמשתקף למשל בתשואת איגרות החוב שהנפיקה. הבעלות של בנקים באחזקות ריאליות יוצרת מצב של ניגוד עניינים מובנה בין מחלקת האשראי של הבנק לבין חטיבת האחזקות הריאליות שלו, ועלולה לגרום לשיבוש בהקצאת המקורות במשק, שהאשראי העסקי שלו ניזון משני מקורות בנקאיים עיקריים. אחת התוצאות האפשריות של שיבוש זה הוא סבסוד צולב של האשראי, כשמרווח פיננסי גבוה מדי על משקי הבית מממן החייאת הרפתקאות עסקיות כושלות באמצעות חמצן פיננסי זול.



קשרי ידידות ועסקים



היות שהריכוזיות היא בין השאר תוצאה מגודלו של המשק, קשה להתחמק מביטוייה האישיים. רקפת רוסק עמינח, מנהלת החטיבה העסקית של לאומי, העידה על עצמה עם כניסתה לתפקיד כי היא בקשרי ידידות עם עידן עופר, שמחזיק עם אביו סמי עופר בשליטה בחברה לישראל. רוסק עמינח אמנם הרחיקה את עצמה מכל קבלת החלטות בנוגע לקבוצת החברה לישראל, אך ספק אם יש בכך לפתור לחלוטין את הבעיה.



האם ניתן להיות בטוחים לחלוטין שכאשר בכירים בחטיבה העסקית דנים במתן אשראי לחברה לישראל ולחברות כמו טאואר וצים, הם מתעלמים מקשרי הידידות של הממונה עליהם עם עידן עופר, בעל השליטה במבקשת האשראי? האם הם יכולים למחוק מזיכרונם כיצד רוסק עמינח ובעלה הוטסו לאי מיקונוס שבו התקיימה החתונה במטוס שהוחכר בידי עידן עופר?



במקרה של מזרחי טפחות נראה שקשרי הבעלות בין החברה לישראל לבין הבנק לא ייצרו בעיה של ממש בכל הקשור לניגודי עניינים. בעיצומו של המשבר הפיננסי שאיים על קיומה של צים לא נרתעה הנהלת בנק מזרחי טפחות מביטול חד-צדדי של מסגרת אשראי בסך 10 מיליון דולר שנתן לצים, תוך שהוא מנצל טעות של צים שהפקידה את הסכום לחשבון שבו היה לבנק זכות קיזוז לשם פירעון אשראי שלא נפרע במקום לחשבון שבו לא היתה למזרחי טפחות זכות קיזוז. מזרחי טפחות סירב לאפשר לצים למשוך מהחשבון כספים שהופקדו בו בטעות בסכום של 70 מיליון דולר. בעקבות האירוע הגישה צים בסוף נובמבר 2009 תביעה נגד הבנק.