ערביי ישראל לא מאמינים בתשלום ארנונה

>> "אין אצלנו תרבות של גביית חובות", מודה בכנות עמראן כנאנה, ראש מועצת הכפר יפיע שליד נצרת. כנאנה יודע על מה הוא מדבר: כאשר נכנס לתפקידו לפני שנה, שיעור גביית הארנונה בכפר היה 28%. כיום, לאחר שהחל להשתמש בשירותיה של חברה לגביית חובות, הוא מתגאה בכך ששיעור הגבייה עלה ל-40%. שיפור ניכר בתוך שנה, אבל עדיין הרחק מתחת לממוצע הגבייה המקובל ברשויות המקומיות היהודיות.



משרד הפנים אינו מספק נתונים על שיעור גביית הארנונה במגזר היהודי לעומת המגזר הערבי, אבל אין עוררין על כך ששיעורי הגבייה במגזר הערבי נמוכים משמעותית. מחקר עדכני של ד"ר רפיק חאג', מטעם מרכז דיראסאת, קובע כי הפערים בין שני המגזרים אמנם מצטמצמים - אבל עדיין גדולים. חאג', שערך את ההשוואה בגבייה בין יישובים יהודיים לערביים לפי מצבם הסוציו-אקונומי (לפי העשירון הכלכלי שאליו הם משתייכים), גילה כי בעשירון הראשון והנמוך ביותר פערי גביית הארנונה הם דרמטיים - שיעור גביית הארנונה אצל היהודים הוא 79% לעומת 16% בלבד אצל הערבים. הפער מצטצמם לשיעורי גבייה של 30% אצל הערבים מול 40%-50% אצל היהודים באשכולות הגבוהים יותר.

לפי המחקר של חאג', ב-2005-2008 שיעור הגבייה של ארנונה במגזר הערבי עלה בממוצע מ-18.6% ל-30.2%, כמעט שיעור כפול. ואולם באותן שנים שיעור הגבייה ברשויות היהודית עלה מ-53% ל-66%. למרות השיפור בגבייה אצל הערבים, שיעור ממוצע הגבייה בקרב היהודים עדיין כפול.



"זאת בעיה", מודה כנאנה. "היתה תקופה שלא שילמו ארנונה, כי לא ראו שום תמורה לכסף. אחר כך הגיעה תקופת ממשלת רבין, והיתה אפליה מתקנת של תקציבים לרשויות הערביות, ואז לא שילמו ארנונה כי כבר היה כסף ברשויות בכל מקרה. בשום שלב לא נוצרה אצלנו תרבות של גבייה, וחובות הארנונה של התושבים המשיכו להצטבר. כיום החובות הגיעו כבר לרמה כזו שפשוט בלתי אפשרי לגבות אותם".



שיעורי הציות הנמוכים של האוכלוסייה הערבית לתשלומי מסים הם הדגל העיקרי שהממשל הישראלי מנפנף בו כדי להצדיק את מצבם הירוד של הערבים - בבחינת הערבים מדורדרים לא בשל קיפוח ממשלתי, אלא בשל ניהול כושל וסירוב לעזור לעצמם באמצעות תשלום מסים. אפילו לא מסים מקומיים, שחוזרים לתושבים באמצעות שיפור השירות העירוני.



יש בטענה הזאת הרבה מן הצדק. אין ספק כי רשויות עניות שאינן דואגות למלא את הקופה הציבורית באמצעות גביית מסים, יתקשו להיחלץ מהעוני. זהו כישלון ניהולי-תרבותי חמור של הרשויות הערביות, וחייבים להמשיך להפעיל לחץ על הרשויות הערביות לשפר את גביית החובות שלהן. ואולם ההיתלות בכך אינה משרתת בסופו של דבר את המטרה של שיפור מצבם של ערביי ישראל, וזאת מסיבה כפולה.



האחת היא שמצוקת ההכנסות של הרשויות הערביות רחבה יותר מהיעדר גבייה של ארנונה למגורים. התפלגות ההכנסות ממסים של הרשויות המקומיות היהודיות היא כ-70% ארנונה עסקית, ורק כ-30% ארנונה למגורים. ברשויות הערביות היחס הוא הפוך - 70% ארנונה למגורים ורק 30% ארנונה עסקית, וזאת בשל היעדר אזורי תעשייה ומסחר. מצוקת קרקעות וקיפוח מכוון של המדינה חוסמים את הרשויות הערביות מפיתוח אזורי מסחר כאלה.



המשמעות היא שלרשויות הערביות אין סיכוי מלכתחילה לצבור מספיק הכנסות ממסים כדי להעשיר את קופתן. "גם אם אגבה 100% מהארנונה למגורים", אומר כנאנה, "עדיין לא יהיה לי מספיק תקציב לפתח את הכפר - כי אין לי ארנונה עסקית".



הסיבה השנייה משיקה לראשונה. בסופו של דבר, הרשויות הערביות מתקשות לעזור לעצמן. רמת הניהול שלהן, הניסיון המועט והיעדר תרבות של יוזמה, חוסמים אותן מלהתגבר על הקשיים. למשל, למצוא דרכים לפתח אזורי מסחר ותעשייה על אף מגבלת הקרקעות הקשה, או למצוא דרכים לעודד את הגבייה על אף התנגדות של האוכלוסייה.



הניגוח המתמיד ברשויות הערביות בנוסח "אתם לא גובים מסים, אז אל תלינו על מצבכם העגום", אולי מטהר את המצפון הלא נקי של הממשלה, אבל לא מועיל כהוא זה לפתור את הבעיה. אם המדינה לא תתחיל לעזור לרשויות הערביות לעזור לעצמן, המעגל השלילי שבו הן נתונות לא ייפרץ.