מחקר: המדינה זוכה ביותר מ-80% מהערעורים לעליון

>> האם יש בעלי דין שמצליחים יותר מאחרים בהליכי ערעור? האם מתן רשות ערעור בבית המשפט העליון בישראל מושפעת מהשאלה אם השופט היושב בדין סבור כי התוצאה בערכאה הקודמת היתה נכונה? עד לאחרונה היו התשובות לשאלות אלה בגדר ספקולציה של ליטיגטורים בעלי ניסיון בהופעות רבות בבתי המשפט. איש לא מדד באופן אמפירי את סיכויי ההצלחה בערעורים. כעת ברור שהתשובות לשתי השאלות חיוביות ושהמרוויחה העיקרית מהליכי ערעור היא אחת: המדינה.



מחקר שנערך באחרונה באוניברסיטאות קורנל בארה"ב ותל אביב הניב תוצאות מעוררות השתאות במידת המובהקות שלהן. את המחקר ערך המומחה המוביל בעולם למחקר משפטי אמפירי, פרופ' תד אייזנברג מקורנל, בשיתוף עם ד"ר טליה פישר וד"ר יששכר (איסי) רוזן-צבי מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ובעזרתה של נעמה שלם.

במחקר נבחנו כל 3,000 הערעורים ובקשות רשות הערעור שהוגשו לבית המשפט העליון בישראל בתיקים פליליים ואזרחיים ב-2006-2007. המחקר פילח את התיקים על פי רשימת משתנים ארוכה, הכוללת בין היתר את התחום המשפטי שבו עוסק הערעור (קניין, חוזים, נזיקין וכו'), את מאפייני המתדיינים (יחידים, תאגידים והמדינה) ואת השופטים שישבו בדין. תוצאות ביניים של המחקר יוצגו בכנס שייערך השבוע בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב (ראו מסגרת).



אחד הממצאים המרתקים של המחקר יכול לשמש גלולת הרגעה לשר האוצר, יובל שטייניץ, שקונן על כך שפסקי הדין של בית המשפט העליון אינם מביאים בחשבון את שיקולי הקופה הציבורית. מתברר שהקופה הציבורית מנצחת בגדול.



המחקר גילה כי שיעורי ההצלחה של המדינה בערעורים גבוהים באופן משמעותי מאלה של יחידים ותאגידים גם יחד. שיעורי ההצלחה של המדינה גבוהים במיוחד הן ביחס ליכולתה של המדינה לקבל רשות ערעור והן ביחס לתוצאת הערעור. בערעורים בזכות לא נמצאו הבדלים דרמטיים בין שיעורי ההצלחה של יחידים ותאגידים משני צדי המתרס, אך המדינה הצליחה יותר מבעלי דין אחרים - הן כמערערת והן כמשיבה.



במלים אחרות, כשהמדינה היתה המערערת, היא הצליחה במרבית המקרים לגרום לכך שבית המשפט יהפוך את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. כשהמדינה היתה המשיבה, היא הצליחה לגרום לכך שבמרבית המקרים בית המשפט ידחה את הערעור וישאיר את הכרעתו של בית המשפט המחוזי על כנה. כך למשל, סיכויי ההצלחה של תאגיד שעירער לעליון על פסק דין מחוזי שניתן לטובת המדינה הסתכמו ב-20% בלבד. סיכוייו של יחיד שעירער לעליון נגד פסק דין לטובת המדינה הסתכמו ב-17%.



בערעורים פליליים בזכות הצליחה המדינה להפוך 80.7% מפסקי הדין שעליהם עירערה, בעוד שנאשמים הצליחו להפוך רק 16.2% מפסקי הדין שעליהם הם עירערו.



פישר ורוזן-צבי מציינים כי ניתן אמנם להניח שהמדינה עושה שימוש בררני יותר במנגנון הערעור, אך לדבריהם "הפערים הגדולים אינם יכולים להיות מוסברים רק בכך והם מצביעים גם על כוחה העודף של המדינה כבעלת דין".



המדינה נהנתה מעדיפות משמעותית כבעלת דין גם במקרים של ערעורים ברשות. בתחום האזרחי 77.8% מבקשות רשות הערעור של המדינה התקבלו ורק 10.2% מבקשות רשות הערעור של מתדיינים שאינם המדינה (יחידים ותאגידים) התקבלו על ידי בית המשפט. בתחום הפלילי קיבל בית המשפט את בקשת רשות הערעור של המדינה ב-71.4% מהתיקים, בעוד שרק 5.6% מבקשות רשות הערעור של נאשמים התקבלו.



מתי נותן בית המשפט רשות לערער?



מה הגבול שבו נעצרת זכות הערעור בישראל? על כל פסק דין, הן בתחום האזרחי והן בתחום הפלילי, ניתן לערער בזכות לערכאה שיפוטית גבוהה יותר. על פסק דין שניתן בערעור ניתן לערער לערכאה גבוהה יותר אך ורק אם בית המשפט נתן רשות להגשת ערעור כזה - שהוא ערעור בגלגול שני. גם החלטות שאינן פסק דין, כמו החלטות ביניים, מחייבות מתן רשות מיוחדת.



הקריטריונים למתן רשות ערעור נקבעו על ידי בית המשפט העליון בפסק הדין התקדימי בעניין חניון חיפה נ' מצת אור (עא 103/82). מדובר בפסק דין ידוע לכל משפטן וכזה שצוטט יותר מכל הלכה אחרת בפסקי דין של בית המשפט העליון - המושג "הלכת חניון חיפה" הוא מונח שגור בפי כל ליטיגטור.



בהלכת חניון חיפה נקבע כי בית המשפט יעניק רשות ערעור אך ורק כשעומדות על הפרק סוגיות בעלות חשיבות ציבורית או משפטית החורגת מעניינם הישיר של הצדדים להליך. למשל, כשיש פסקי דין סותרים בערכאות נמוכות, או כשמתעוררות שאלות בעלות אופי חוקתי חשוב.



כדי לחסוך במשאבים שיפוטיים הדגיש בית המשפט העליון באותו מקרה כי העובדה שפסק הדין שניתן על ידי הערכאה הקודמת שגוי אינה עילה מספקת למתן רשות ערעור. כלומר, טעות שמזיקה לבעל דין יחיד אינה מספיקה לרשות ערעור. רק שגיאה שיש לה השלכות רוחביות מצדיקה ערעור בגלגול שני.



רוזן-צבי ופישר מסבירים כי "הנטייה של ערכאות הערעור לאשר או להפוך הכרעות של ערכאות שיפוטיות קודמות עשויה להשפיע על מספר הערעורים שיוגשו". החוקרים מסבירים כי "יש טעם בהגשת ערעור רק אם סיכויי הזכייה בו גבוהים מספיק באופן שיצדיק את השקעת המשאבים המשמעותית הכרוכה בהגשתו".



למעשה, גם הגשה של בקשה לקבל רשות ערעור מבית המשפט מצריכה השקעה כספית ניכרת מצדו של הלקוח ולכן גם השאלה עד כמה ידו של בית המשפט העליון קלה על ההדק במתן רשות ערעור תשפיע על ההחלטה של מתדיינים אם להגיש בקשות רשות ערעור.



קשה לקבל רשות



מחקרם של אייזנברג, רוזן-צבי ופישר מראה כי הסיכוי להצליח בבית המשפט העליון בישראל בערעור ראשון (ערעור בזכות על פסק דין של בית המשפט המחוזי) בתיק אזרחי מסתכם ב-33% והסיכוי להצליח בערעור פלילי מסתכם ב-25%. לדברי החוקרים, שיעור זה דומה לסיכויי ההצלחה בערעורים בבתי משפט עליונים במדינות אחרות בעולם.



מה הסיכוי לקבל רשות לערער לבית המשפט העליון בגלגול שני (ערעור על הפסק דין במחוזי שהיה ערעור על פסק דין השלום)? מתברר כי בית המשפט העליון עושה שימוש מצומצם ביותר בסמכותו להעניק רשות ערעור. גישה זו תואמת את הנחיות פסק דין חניון חיפה, שמטרתו להפחית את כמות הערעורים בגלגול שני. בתחום האזרחי שיעור המקרים שבהם ניתנה רשות ערעור הסתכם ב-10%. בתחום הפלילי בית המשפט נעתר לבקשת רשות הערעור רק ב-6% מהמקרים.



עם זאת, באותם המקרים שבהם ניתנה רשות ערעור, החלטת בית המשפט העליון הפכה את פסק הדין של בית המשפט המחוזי ב-86% מהתיקים האזרחיים וב-45% מהתיקים הפליליים.



זהו ממצא מעורר השתאות. החוקרים מסבירים כי במקרים שבהם העניק בית המשפט העליון רשות ערעור, נטייתו להפוך את פסק הדין היתה גבוהה במידה ניכרת לעומת המקרים שבהם הערעור נדון בבית המשפט זכות.



לדבריהם, "ממצא זה הוא אינדיקציה לכך שנכונות בית המשפט להעניק רשות ערעור הושפעה מן הרצון להפוך את התוצאה, זאת בניגוד להנחיות העולות מפסק דין חניון חיפה".