לאחר שעיתונים לבנוניים מיהרו להכריז בשבוע שעבר כי הגז הטבעי שהתגלה בקידוחים תמר ודלית ושעשוי להתגלות במבנה הגיאולוגי לווייתן שייך ללבנון ולא לישראל, ארגון חיזבאללה התייחס אתמול גם הוא לגילוי הגז. ראש הוועדה הביצועית של הארגון בביירות, האשם ספי א-דין, איים: "לא נרשה לישראל לגזול את הגז הלבנוני".
ברי הוסיף: "מיצוי האפשרויות העומדות בפנינו בתחום הגז הטבעי הוא הדרך הטובה ביותר לפרוע את חובותיה של לבנון". החוב הלאומי של לבנון מסתכם בכיום ב-51 מיליארד דולר. החוב מהווה 148% מהתמ"ג הלבנוני - מה שהופך אותו לאחד הגבוהים בעולם.
ראש ממשלת לבנון לשעבר פואד סיניורה התייחס גם הוא אתמול לגילוי הגז וקרא לממשלה הלבנונית "להתייחס לנושא ברצינות הראויה להשקיע את כל המאמצים הנחוצים". סיניורה הוסיף כי גילוי הגז אינו חדש, וכי עוד בתקופתו כשר האוצר, ולאחר מכן כראש הממשלה, ביקש לחקור את הפוטנציאל של שדות הגז הטבעי השוכנים בסמוך לחופי לבנון.
"קשקוש מקושקש"
הקריאות העולות מלבנון בעניין הבעלות על מאגרי הגז אינן חדשות - וצצו גם בשנה שעברה, לאחר גילוי הגז בתמר ובדלית. "קשקוש מקושקש", הגיב אז הממונה על חיפושי הנפט והגז במשרד התשתיות, ד"ר יעקב מימרן. "מישהו הפריח בלון ניסוי. הרישיון בוודאות מוחלטת בשטח ישראל. קו הגבול בינינו ללבנון לא ניצב לקו החוף, ולכן קו המים הכלכליים ממשיך צפונית לרישיון מתן (השטח שבו נכלל שדה תמר, א"ב). הרעשים האלה מתעוררים רק כשמריחים מגז. עד אז יושבים בשקט ונותנים לצד השני להוציא את הכסף".
גורמים בכירים בישראל טענו אתמול כי לבנון עצמה קבעה את קו הגבול של המים הכלכליים בין המדינות לאחר ששיווקה בעבר שטחי חיפוש ימיים בדיוק לאורך קו זה. "מה הם מתלוננים עכשיו", אמרו הגורמים. "כך, נהגה גם קפריסין, אשר קבעה את קו גבול המים הכלכליים בין המדינות במרחק של כ-200 קילומטר מחופי ישראל ושיווקה לאורך קו זה שטחי חיפוש ליזמים פרטיים".
פרופ' משה הירש, מומחה למשפט בינלאומי וראש החוג ליחסים בינלאומיים מהאוניברסיטה העברית בירושלים אמר: "הנפט והגז נתגלו מתחת לקרקע המצויה במדף היבשת, ולכן לא היה צורך להכריז על אזור כלכלי בלעדי. זו אחת מהזכויות של המדינה במדף היבשת".
לפי אמנת הים מ-1982, השתרעותו של מדף היבשת בים היא עד 200 מייל (כ-322 ק"מ) ימי מקו החוף. מדינה אינה צריכה להכריז על זכויותיה במדף היבשת. לפי האמנה, בשטח של מדף היבשת ניתנת זכות בלעדית להשתמש בכל הדברים הצמודים לקרקע הים ומתחתיה.
על האזור הכלכלי הבלעדי אכן צריך להכריז - וישראל לא הכריזה עליו. ואולם האזור הכלכלי הבלעדי רלוונטי למה שבתוך המים, בעיקר דגים או דברים ששוכבים על הקרקע כמו אלמוגים - ולא על המצוי מתחת לקרקע.
"חצי-חצי"
הבעיה מתעוררת בשל חפיפה אפשרית בין המדף היבשתי של מדינת ישראל לבין המדף היבשתי של שכנותיה, שלהן חופים לים התיכון - בהן לבנון, קפריסין ומצרים. הירש מסביר כי פעמים רבות קורה ש-200 מייל ימי של מדף יבשתי של מדינה מסוימת חופפים את ה-200 מייל ימי של מדינה אחרת. במצב כזה המדף היבשתי משותף, ועל המדינות השכנות לתחום אותו.
פרופ' אריה רייך, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, אף הוא סבור כי ישראל יכולה להתמודד במישור הבינלאומי ללא הכרזה על גבולות האזור הכלכלי הבלעדי. זאת מכיוון שיש לישראל הסכמות עם קפריסין בנוגע לחלוקת המדף היבשתי ומשום שזכויותינו במדף היבשתי מעוגנות באמנת הים ובמנהג הבינלאומי שעוגן בעקבות האמנה.
לדברי רייך, בין ישראל לקפריסין קיימת חלוקה מוסכמת והכרה הדדית בנוגע לתחום המים הכלכליים של כל מדינה בים התיכון. על פי הסכמה זו, תחום המדף היבשתי של כל מדינה הוא קו האמצע, כך ש"טווח הים בין החוף הישראלי לחוף הקפריסאי מתחלק חצי-חצי".
רייך מוסיף: "רוב המדינות בים התיכון, ובהן ישראל, לא הכריזו על אזור מים כלכליים כי הים התיכון קטן מדי. במקום זה הוכנס השימוש במדף היבשתי, שמתאר את ההמשך הטבעי של קרקעית היבשה מתחת לים. המשפט הבינלאומי הכיר בזכות המדינה לנצל את הקרקעית של המדף היבשתי מול חופיה עד 200 מייל".
אמנת הים מ-1982 קבעה כי יש לבצע את חלוקת מדף היבשת ב"אופן צודק". לדברי הירש, "חלוקה צודקת היא עיקרון יפה, אבל מעורפל". לדברי הירש, בעקבות ביקורת בעניין, עוצבו כללים שלפיהם ברור כיום כי נקודת הפתיחה היא קו האמצע של המדף היבשתי, הנתון לשינויים שיבוצעו במשורה.
הירש מבהיר: "כיום הדין ברור יותר, אבל לא ניתן לומר שיש עיקרון ברור לגמרי. המגמה בבתי דין בינלאומיים היא לקחת את המרחק השווה, את קו האמצע, כנקודת הפתיחה ואז לעשות התאמות ושינויים בשל שיקולים שונים, בעיקר גיאוגרפיים.
"לדוגמה, מדינה עם רצועת חוף ארוכה יותר באופן משמעותי יחסית לרצועת חוף של המדינה האחרת, המדינה בעלת רצועת החוף הארוכה יותר תקבל חלק גדול יותר ממדף היבשת. קריטריון נוסף הוא אם רואים שקו האמצע יגרום למצב שבו מדינה אחת לא תקבל דבר מהמחצבים לעומת מדינה אחרת. במקרה כזה ייתכן שיעשו התאמה.
"המטרה היא למנוע חלוקה דיס-פרופורציונלית מאוד. קריטריונים נוספים המוזכרים בספרות המקצועית נוגעים לצורת החוף ושיקולי הביטחון של המדינות, ואולם אלה הם שיקולים מעורפלים. מדינות שחולקות מדף יבשת צריכות להיכנס למשא ומתן ולערוך ביניהן הסכם. המשפט הבינלאומי לא נותן נוסחה מדויקת לקביעת גבול מדף היבשת והוא נקבע במשא ומתן, דיפלומטיה ופוליטיקה".
אמנת מדף היבשת מ-1958 קבעה כי קו האמצע בין המדינות הוא הקובע את תחום מדף היבשת. בשנות ה-60 פרץ סכסוך בין מערב גרמניה, הולנד ודנמרק בנוגע למדף היבשת של הים הצפוני. במסגרת הדיונים בין המדינות, דנמרק והולנד רצו לקדם את העיקרון של המרחק השווה כקריטריון לחלוקה. גרמניה התנגדה לחלוקה שהוצעה, מאחר שזה היה גורם לה להפסד עיקר התגליות שלא היו בשטח שהוצע לה. בנוסף, גרמניה לא היתה צד לאמנה והיא לא חלה עליה. לכן, בית הדין הבינלאומי קבע בפסק דין מנחה מ-1969 כי אופן החלוקה של קו האמצע אינו מהווה מנהג בינלאומי מחייב, והורה למדינות להגיע לחלוקה צודקת של המשאבים. השופטים שלחו את הצדדים למשא ומתן שבמסגרתו שוקללו קריטריונים נוספים.
-
מים כלכליים
לפי אמנת הים הבינלאומית, מוגדרים מים כלכליים כשטחים המשתרעים בים עד מרחק של 200 מייל ימי (כ-322 ק"מ) מחופה של מדינה. הגדרה זו מאפשרת חפיפה בין המים הכלכליים של מדינות שונות
"מה הלבנונים מתלוננים עכשיו? הם אלה שקבעו את קו הגבול הימי"
מאת הילה רז, אבי בר-אלי
15.6.2010 / 7:15