ג'ידא רינאוי-זועבי היא בדיוק מסוג הערביות הישראליות ששוברות את כל התדמיות המקובלות. היא מוסלמית בת 37, נשואה + 2, המתגוררת עם בעלה המהנדס בנצרת עילית, לאחר שקצה ברמת השירותים העירוניים הנמוכה של עיר הולדתה, נצרת.
לרינאוי-זועבי יש תואר ראשון בפסיכולוגיה מהאוניברסיטה העברית ותואר שני בייעוץ ארגוני מאוניברסיטת חיפה. היא מנכ"לית של עמותה העוסקת בייעוץ כלכלי-ארגוני לרשויות המקומיות הערביות. היא גייסה תקציבים לעמותה, בעיקר מתרומות, בעיקר מיהודי ארה"ב. רינאוי-זועבי מלאת ביקורת לגבי קיפוחם של ערביי ישראל, אבל היא גם מלאת ביקורת לגבי ההזנחה של ערביי ישראל את עצמם. "הכי אני מעריצה אצלכם, היהודים, זה את הדרך שבה אתם מתמודדים עם בעיות", היא אומרת.
רינאוי-זועבי היא משכילה, דעתנית, נמרצת ואינה מהססת להצליף ביקורת נוקבת. ביהודים ובערבים, במידה שווה פחות או יותר. את חייה המקצועיים היא התחילה בעמותות יהודיות-ערביות לדו-קיום, "עד שהבנתי שלא יוצא מזה כלום. היהודים מדברים הרבה, בעיקר כדי להיפטר מרגשות האשם שלהם לגבי חוסר ההוגנות של המדינה לאזרחיה הערבים, אבל לא עושים דבר בעניין". לאחר שהרימה ידיים לגבי היהודים, החליטה רינאוי-זועבי לעבור לצד הערבי, והצטרפה לגוף המוביל של הרשויות הערביות בישראל - ועדת המעקב העליונה. כיום היא מנהלת מטעם ועד ראשי הרשויות הערביות את עמותת אינג'אז - לקידום מקצועי כלכלי של הרשויות הערביות.
"הרשויות הערביות הן הגורם המתווך בין השלטון המרכזי לאזרחים", אומרת רינאוי-זועבי. "הם אלה שאמורים להוביל תהליכי צמיחה ודמוקרטיזציה. ואולם הם לא מסוגלים לעשות זאת כיום בגלל שאין אנשי מקצוע שיכולים להוביל תהליכים, ואין מספיק יזמים וחשיבה יזמית".
"לא יוצא לנו מזה כלום"
החולשות מהן סובלות הרשויות הערביות הן קשות, חלקן תרבותיות. אפשר לסמוך על רינאוי-זועבי שהיא לא עושה הנחות לעם שלה בעניין. "הצעירים, למשל, עסוקים בלעשן נרגילה כל היום, או שהם עוברים לעבוד בתל אביב", היא אומרת. "זה מאפיין של בעיות פריפריה ושל דירוג סוציו-אקונומי נמוך מאוד". חולשה נוספת שהיא מציינת היא המבנה החמולתי, שמשפיע גם על ההצבעות בבחירות לרשויות המקומיות וגם למינויים ברשויות, שאינם על בסיס מקצועי גרידא.
אלה מיתוספים לחולשה העיקרית - מצוקת התקציבים הקשה של הרשויות הערביות, בשל היעדר הכנסות מארנונה עסקית. ארנונה עסקית מהווה כ-70% מההכנסות של רשויות יהודיות, לעומת 20%-30% בלבד ברשויות הערביות. הסיבה העיקרית לכך היא היעדרם של אזורי תעשייה ומסחר מפותחים, בגלל מצוקת קרקעות קשה - כתוצאה מהלאמת הקרקעות של הכפרים הערבים. "ברור שיש אחריות על הממשלה", מצליפה רינאוי-זועבי בצד היהודי של המפה, "וברור שיש אפליה מובנית נגד הרשויות הערביות. אבל ברור גם שהחלק השני של האחריות נופל עלינו, הערבים. קל להאשים את המדינה, אבל העידן של ההתבכיינות של הערבים צריך להיגמר. אוקיי, יש גזענות בישראל - אז בואו לפחות נדאג לשפר את עצמנו".
לא קל לשפר את מצבן של הרשויות הערביות, במיוחד כאשר משרד הפנים אינו מסייע. הטיפול העיקרי של המשרד בבעיות של הרשויות מתמקד כיום בפירוק הרשויות האלה באמצעות מינוי ועדות קרואות. לפי נתוני משרד הפנים, מתוך 23 הוועדות הקרואות שמונו בישראל לרשויות מקומיות - 19 מונו לרשויות ערביות. ל-28% מהרשויות הערביות מונו ועדות קרואות, לעומת 2% בלבד מהרשויות היהודיות.
בעוד שמשרד הפנים מפרק, באינג'אז דווקא בונים. "אנחנו באים לרשויות", אומרת רינאוי-זועבי, "ומנסים להתמקד במה שכן אפשר לעשות. יש לנו הרבה מאוד ראשי רשויות חדשים שמפחדים שימנו להם ועדות קרואות, והם קשובים לשינויים בתוך הרשויות שלהם". השינויים האלה כוללים את העצמת הצוות המקצועי של הרשויות הערביות, סיוע בידע ובאנשי מקצוע, עידוד לפיתוח יזמויות מקומיות שיגדילו את הכנסות הרשויות, פיתוח מודלים לשיפור גביית הארנונה בשיתוף עם האוכלוסייה וסיוע בגיוס משאבים מישראל ומחו"ל. את אום אל פאחם מביאה רינאוי-זועבי כסוג של הצלחה. "זאת העיר הערבית היחידה שיש לה חברה כלכלית, והיא מצליחה - כי היא לא חיפשה מהפכה, אלא שיפור".
המהפכה לא תוכל להגיע, כמובן, בלי סיוע של המדינה - וקודם כל בהקצאת קרקעות לרשויות הערביות לשם בניית אזורי תעשייה ומסחר. אלא שרינאוי-זועבי כבר לא ממתינה למהפכה הממשלתית, המבוששת להגיע. תחת זה היא חותרת לשיפור, ולשם כך היא זקוקה למגזר העסקי ולא למגזר הממשלתי. "האוטובוס של פרס נסע וחזר", היא אומרת, "ולרשויות הערביות לא יצא מזה דבר. אנחנו זקוקים ליזמות כלכלית ולהשקעות. הכשרנו נשים ערביות לצאת לעבודה, אבל עכשיו אנחנו צריכים מקורות תעסוקה. היכן חברת תוכנה כמו מטריקס, שתקים מרכזי פיתוח בגליל ולא רק במודיעין עילית?".