העלאת התמלוגים - חוקית וצודקת

>> עו"ד רם כספי, המייצג מעת לעת את ענייניו של טייקון הגז הישראלי יצחק תשובה, טוען שהקריאה להעלאת תמלוגי הגז לאחר שחברות דלק, נובל אנרג'י ורציו-ים נשאו בעלויות החיפוש היקרות, ולאחר שנמצא מאגר הגז הפנטסטי, היא מהלך רטרואקטיבי פסול.



כספי סבור שמדובר בפגיעה ובהפרה בסיסית של זכות היסוד החוקתית לקניין פרטי. "לא יכול להיות ויכוח ששינוי כללי המשחק מהווה פגיעה בזכויות מוקנות של אותו אדם, והתחולה לכן היא רטרואקטיבית בניגוד לכל ערכי היסוד המשפט", הוא כתב השבוע ב-themarker.

יכול להיות ויכוח, ועוד איך. מה היה קורה במצב הפוך: נניח שתשובה היה נקלע למשבר כלכלי חמור. נניח שהמשבר הזה היה כה קשה עד שלא ניתן היה להיחלץ ממנו ללא אורך נשימה פיננסי, שלא תשובה ולא טייקונים אחרים היו יכולים לגייס באותו רגע. נניח שהמגזר הפרטי היה עומד בפני קטסטרופה פיננסית.



האם מצב כזה היה מצדיק הפרה של כללי המשחק? לדעת כספי - כן. לפני פחות משנתיים, בשיא המשבר באג"ח הקונצרניות, טען כספי מעל כל במה כי המדינה חייבת להעניק רשת ביטחון לטייקונים. כספי טען כי הצלת המשק תלויה בכך. במאמר שפירסם אז הוא קבע כי גם אם תידרש הממשלה להוציא את כספי הציבור כדי לחלץ חברות ענק שאינן מסוגלות להחזיר את חובן למשקיעים, יהיה זה "מחיר קטן" לשלם עבור הצלת המשק.



במלים אחרות, כספי סבר כי במצב של סיכון להתממשות אירוע קיצוני שלילי בהיקף שאיש לא חזה - משבר כלכלי עולמי - יש הצדקה לשנות את כללי המשחק ולשלוח יד לכיסו של הציבור, תוך פגיעה בזכות הקניין של כל אחד מאתנו, כדי להציל את עסקיהם של העשירים (באותם ימים תשובה היה אחד מהם), שלא היו מוכנים באותם ימים לא רחוקים לשלוח את היד לכיס הפרטי העמוק שלהם.



וכעת? גילוי הגז הוא מצב של סיכוי להתממשות אירוע קיצוני חיובי בהיקף כה מדהים, שהוא עשוי לשנות את עתידה הכלכלי של ישראל לדורות. מדוע היד שהיה כספי מוכן לשלוח בקלות רבה לכיסנו בימי משבר אינה מוכנה לחלוק עם הכיס הזה רגע הצלחה פנומנלי שמקורו במשאב ציבורי? לא מדובר רק בשאלה משפטית, אלא בעניין מוסרי. ובמישור המוסרי, הגישה של כספי ודומיו לא משכנעת.



לציבור אין לוביסטים



המדינה התעשתה באיחור. את חוק הנפט ושיעור התמלוגים הנמוך שנקבע בו צריך היה לשנות לפני עשר שנים, כאשר היה ברור שהסיכוי לגלות גז עלה.



לפני שמונה שנים קיבלה הממשלה החלטה מפורשת לשינוי חוק הנפט מ-1952 באופן שיעלה את חלקה של המדינה ברווחי הגז לשיעור של עד 60%. חברות החיפושים ידעו כי המדינה שוקלת שינוי כזה. לכן, טענת ההסתמכות של החברות על החוק הישן חלשה. החברות יודעות היטב מדוע לא הזיז המחוקק את ישבנו: לציבור אין קול, אין לו פנקס צ'קים ואין לו לוביסטים. לחברות הגז יש לוביסטים, ממון ופרקליטים ממולחים כמו כספי ועמיתיו. המעטים שדואגים לאינטרס הציבור עסוקים במלחמות אחרות.



כדרכו של ממשל ביורוקרטי, רק כאשר שריפת הגז ניצתת - נזכרים לכבות אותה. לא ייתכן שכולנו נשלם את מחירו של כשל שלטוני מתמשך בשמירה על זכויות הקניין שלנו במשאבי הגז. זהו כשל שניתן לתקנו תיקון מידתי וסביר שגם בג"ץ יוכל לאשר.



הטענה ששינוי רטרואקטיבי אינו מתקבל על הדעת צריכה להיבחן מול המציאות: מדינות מערביות נאורות כקנדה ואוסטרליה שינו חקיקה באופן רטרואקטיבי במקרים דומים. מכיוונה של חברת נובל אנרג'י האמריקאית נשמעה טענה כי הבחירה לחפש גז בישראל סיכנה את עסקיה עם מדינות ערב, ולכן שינוי רטרואקטיבי ירחיק מישראל חברות בינלאומיות. אנשי נובל מנגנים על מיתרי תחושת המצור הבינלאומי האופפת את החברה הישראלית. "ככה לא מתנהגים לחברים הבודדים שנשארו לכם", טוענת בעצם נובל אנרג'י.



זוהי דמגוגיה. ראשית כל, חברות בינלאומיות שנמנעו מלפעול בישראל בנימוק של החרם הערבי הגיעו לכאן בסופו של דבר, ופעילותן במדינות ערב לא נפגעה. שנית, מעצמות הנפט הערביות הצטיינו בהלאמות גורפות. הדרישה להעלאה סבירה של שיעור התמלוגים הנשמעת בישראל מתגמדת בהשוואה להתעלמות מזכויות חוזיות וקנייניות במדינות אלה.