ההזדמנות של הצעירים הערבים: שירות לאומי

>> הדו-קיום הולך ונעלם? מדד יחסי יהודים וערבים, שנערך על ידי פרופ' סמי סמוחה והוצג באחרונה בכנסת, מעלה בין השאר את העובדה כי ישנה שחיקה ביחסי יהודים וערבים.

אחד הפתרונות שהוצעו להתמודדות עם הבעיה הוא יישום מדיניות להגברת השוויון ולשיתוף ראשי הציבור הערבי. אך האם ראשי הציבור הערבי יודעים לזהות ולקבל את אותם הצעדים שננקטים למען השוויון?



סוגיית השירות האזרחי, למשל, מראה כי לשאלה אין פתרון חד-משמעי. לצד צעירים שמדווחים על שביעות רצון מהשירות - הן מבחינת התרומה להעלאת ביטחונם העצמי ותחושת הסיפוק והן בשל הטבות כספיות שניתנות להם - ניתן למצוא מתנגדים, בהם ראשי הציבור הערבי, הטוענים ל"עיוות הזהות הלאומית והצדקת האפליה נגד הציבור הערבי" והתניית זכויות במתן שירותים צבאיים.



ההתנגדות הגורפת של חלק מהאוכלוסייה הערבית לשירות היא מובנת, אך לא מוצדקת. ניתן להבין את החשד של האזרחים הערבים כלפי הממסד היהודי והקושי להאמין להבטחות הנוגעות לאוכלוסייה הערבית. ניתן גם להבין את ההתנגדות ליוזמה המגיעה מצד הממשלה והממסד היהודי, בעוד שבאופן טבעי היה מתבקש שהתנדבות בקהילה הערבית תגיע מתוך הקהילה עצמה. נוצר מצב שבו היוזמה לשוויון משיקה, לכאורה, לתחום שהוא כל כך רגיש ובעייתי באוכלוסייה הערבית - השירות הצבאי, ולכן ההתנגדות מובנת, אך באופן אובייקטיבי אינה מוצדקת או רציונלית.



ראשית, השירות האזרחי המוצע אינו חובה, אלא פועל על בסיס התנדבותי בלבד, ולא נשללות זכויות מאלה שבוחרים לא להתנדב. אזרחים, ערבים כיהודים, המשרתים בשירות אזרחי, נהנים מהטבות בשכר לימוד, הקלה במסים וסיוע במציאת מקום עבודה. אלה הן הטבות לגיטימיות ותגמול הוגן לכל צעיר וצעירה שמחליטים מרצונם להקדיש מחייהם לטובת הקהילה והחברה. מתוך הוקרה ורצון לעודד צעירים נוספים להתנדבות ותרומה לקהילה, מעניקה הממשלה תגמול רלוונטי.



בכל הנוגע להתנגדות למתן שירותים צבאיים, הלא מסגרת השירות האזרחי כלל אינה קשורה למערכת הביטחון ולצה"ל. מה שהתחיל בהתמודדות עם פטור משירות צבאי לבנות יהודיות דתיות ושחרור תלמידי ישיבות, מתופעל כיום על ידי עמותות אזרחיות לחלוטין, רשומות כחוק אצל רשם העמותות ותחת פיקוח ממשלתי של משרד המדע. הגופים שנהנים בעיקר משירותם המסור של המתנדבים הם משרדי החינוך, הבריאות, הרווחה ואיכות הסביבה, וכמובן הקהילה שבתחומיה נעשית ההתנדבות, כך שדווקא שלילת האפשרות לשירות אזרחי בפני האוכלוסייה הערבית תהווה אפליה פוגעת ובלתי מוצדקת.



מדוע אם כן יש צורך במסגרת ממלכתית להתנדבות? מדוע לא להסתפק בכך שעמותות ערביות ומועצות מקומיות ביישובים ערביים יקימו מסגרות של התנדבות מקומית, ללא כל קשר לרשות הממלכתית? התשובה באה בדיוק מהכיוון שעליו מלינים כל השנים האזרחים הערבים: תלונות על אפליה וניכור מצד הממסד ומצד החברה הישראלית.



הצטרפותם של צעירים וצעירות ערבים, יחד עם צעירים וצעירות יהודים, למסגרת אחת, ממלכתית, משותפת של התנדבות לקהילה, עם הכרה של המדינה במעשה ההתנדבות ועם סיוע אדמיניסטרטיבי ותקציבי שווה לכל - היא ההפך מהדרה, היא הזמנה; היא ההפך מאפליה, היא שיתוף; והיא ההפך מניכור, היא חיבור.



הכותב הוא מנכ"ל משרד המדע והטכנולוגיה