כמעט נולדתי בבאר שבע. בנתון הזה אני מנופפת בגאווה בכל פעם שאני חוצה את קו קריית גת. הוריי עבדו בדרום במשך שנים, ואבי המשיך לעבוד במפעלי ים המלח עד הפנסיה. כמעט נולדתי בבאר שבע, אבל בסוף נולדתי ברעננה. כיום אני גרה בתל אביב, ואני מודה - לא הייתי קונה דירה בבאר שבע, גם לא בירוחם. גם אני, כמו אזרחים רבים במדינת תל אביב, משאירה את הפריפריה לפראיירים שאוהבים את הציונות שלהם אפויה בשמש הקופחת. אבל לאחר ביקור בדרום, אני מתחילה לתהות: יכול להיות שהפראיירית היא אני? במטבח של משפחת שוהם בירוחם, כשאיריס הרופאה ובעלה המהנדס אסי מספרים על הקהילה החמה ועל חוגי הסיירות של הילדים, העיר מתחילה להישמע אטרקטיבית. בשכונה החדשה של ירוחם, 85 אלף שקל היו קונים לי חצי דונם פסטורלי מול הגבעות, בלי בעיות חנייה או זיהום אוויר. בלי לרדוף כל הזמן אחר שכר דירה, חנייה, פעילות עם הילד שלא תעלה כמו חצי משכנתא.
ובכל זאת, אף אחד ממכריי לא חושב לעבור לשם. כפי שמציינת איריס, "חברים שלי בוכים על המשכנתאות שלהם בירושלים, אבל מסרבים לעבור לכאן". אין צורך להתייפייף: ירוחם היא לא תל אביב ואפילו לא ירושלים. אפשרויות הבילוי מצומצמות עד בלתי קיימות. החיים התרבותיים מתכנסים סביב המתנ"ס. בתי הקפה מעטים, הפאבים אפילו פחות. אפשרויות התעסוקה מעטות לאין שיעור. וזה רחוק, כל כך רחוק. אני מאוהבת בשכונתי התל אביבית, ואין בעיני תחליף לעובדה שבעיר, גם הורים עייפים יכולים לצאת לרחוב ב-21:00 ולהיזכר שיש חיים אחרי החיתולים.
אבל גם בני מזל כמונו שהצליחו לקנות דירה בתל אביב משלמים מחיר גבוה על ההתמכרות לעשן האגזוזים. בשובי מירוחם לעת לילה, בעודי תרה אחר פיסת מדרכה פנויה בעיר הגדולה, אני עוברת ליד הגן של הילד (3,000 שקל לחודש) ועל פני דירות בנות שלושה חדרים וחצי (5,000 שקל לחודש), בולשת בעיני אחר כל הולך רגל שהכניס את היד לכיס (מוציא מפתח לאוטו או סתם מקשקש במטבעות?) ויודעת בלב כבד שככל שהשעה מתאחרת, כך קטנים סיכויי למצוא חנייה. ואז אני נזכרת בגבעות השקטות של הנגב וחושבת: אז מי פה הפראייר?
"בירוחם הכל זול"
בשבועות האחרונים הפריפריה נמצאת בכותרות. הפעם לא מדובר באחוזי האבטלה הגואים, בסיור בחירות של פוליטיקאים או בפגיעה ישירה של טילי קסאם, אלא בחדשות טובות יותר.
בשעה שמחירי הדירות באזור המרכז מבעבעים, הפריפריה זוכה לעדנה. את השינוי אפשר לראות במחירי הדירות בה: הם עדיין נמוכים יחסית, אבל עם העלייה בביקושים - גם הם עולים בהתמדה. רמלה, טבריה ולוד הן שלוש הערים שמחירי הדירות בהן קפצו בשיעור החד ביותר מתחילת השנה - כך עולה ממדד themarker ויד2. בערים אלה נרשמו מתחילת 2010 עליות מחירים של 14%-11%.
ובכל זאת, הפריפריה של ישראל 2010 נחשבת לאזור נחשל עם מספר מוגבל של מקומות עבודה אטרקטיביים. סיור בכמה ערים קטנות בדרום מגלה שהקדמה פסחה עליהן: שיכונים אפורים, לא מעט עזובה ומרכזים מסחריים ריקים.
בירוחם נוהגים לומר: "להצליח בירוחם זה להצליח לצאת מירוחם". ובכל זאת, יש אנשים מצליחים שבוחרים לגור דווקא בפריפריה. "לא מזמן הגיע לפה בחור להתקין פרקט לרצפה ושאל: 'מה מצאתם בחור הזה?' אבל אני לא יכולה לחשוב על מקום אחר שהייתי מעדיפה לגור בו", אומרת שוהם, גיניקולוגית בכירה בבית החולים סורוקה, שבחרה לפני 20 שנה לעבור לירוחם עם בעלה אסי, מהנדס במפעלי ים המלח. במקור איריס היא מגבעתיים ואסי מקריית אונו. הם הגיעו לירוחם כחלק מחבורה של יוצאי נח"ל דתי.
אבל איריס לא מתרגשת. בירוחם הכל זול, היא מונה בקלילות את היתרונות. "יש חוג לכל ילד, בכל יום, עד שהגבלנו אותם לשלושה בשבוע כדי שנוכל לראות אותם לפעמים. חברים שלנו בירושלים בקושי מצליחים להכניס את כל הילדים לבריכה". הם מקבלים הטבות מס, חינוך ממלכתי-דתי מצוין, נוף מקסים, בריזה נעימה ב-18:00, ואיך אפשר בלי - קהילה חמה. תיבת המיילים שלה, מספרת איריס, מלאה בשאלות מאנשים שרוצים לעבור לעיר.
מה הופך עיר לפריפריה? לדברי פרופ' ערן רזין, ראש מכון פלורסהיימר ללימודים עירוניים ואזוריים באוניברסיטה העברית, הקריטריון העיקרי הוא המרחק ממרכזי התעסוקה הגדולים, או בקיצור - מתל אביב. "הכלכלה של תל אביב מאפילה על כל המדינה", הוא אומר. "פעם דיברו גם על חיפה ועל ירושלים, אבל לשתיהן יש כיום שוק עבודה די פרובינציאלי יחסית לזה של תל אביב. תל אביב משפיעה כיום לא רק על רמת אביב אלא גם על זכרון יעקב, על בנימינה, על אבן יהודה ועל נתב"ג. והיא עצמה מתרחבת בהדרגה".
אך כשמסתכלים על מצבן של אופקים או שדרות לעומת זה של ירוחם, מתגנב החשד שאולי גיאוגרפיה היא גורם משני לעומת מנהיגות מקומית מוכשרת. ירוחם - עיירת פיתוח לשעבר, ללא קריית היי-טק מפוארת ואפילו רחוקה קצת יותר ממרכז התעסוקה המקומי, באר שבע - נהנית בכל זאת בשנים האחרונות מרנסנס מהוסס, באדיבותו של ראש הוועדה הקרואה של העיר, עמרם מצנע. מחירי הנדל"ן קפצו, תושבים פוטנציאלים מתחילים להתעניין בעיר, ומצנע מספר בגאווה שבימים אלה מוקם בה סופרמרקט שני.
המהפך של מצנע זכה להדים רבים, שכן הוא מספק הפי אנד, ולו גם זמני, לסיפור קשה: כשהגיע לעיר, מספר מצנע, הוא מצא הזנחה, משכורות שלא שולמו, מתנ"ס שלא פעל, ייאוש והגירה שלילית. כיום, הוא אומר, "אנשים לא שואלים איך אצליח לעזוב, אלא איך אצליח להישאר".
"יכול להיות שבמקום קטן כמו ירוחם קל לחולל את השינוי יותר מאשר באופקים - שמספר תושביה גדול פי שניים וחצי", משער רזין. "פה קל להרוס וקל לשקם. זה מופע של איש אחד. לא בטוח שמצנע היה מצליח באותה מידה עם לוד, עם טייבה או אפילו עם ערד".
תושבים ותיקים כמו רמי אטיאס, 52, בוחנים את השינוי באופטימיות זהירה. "מצנע ואני לא שייכים לאותו צד של המפה הפוליטית, אבל אני מחזיק מהבחור", אומר אטיאס. "הוא פתוח, מדבר בגובה העיניים, לא חוטא בחטא הגאווה. לוגי מאוד. הוא לא עבד פה כמו פוליטיקאי, אלא כאיש שבא לבצע משימה".
לאטיאס יש ביוגרפיית פריפריה קלאסית, מסוג סיפורי הילד שיצא מהעוני שאפשר להפוך בקלות לסרט הוליוודי סוחט דמעות. הוא הגיע לאופקים בגיל שנתיים ממרוקו, בן לאב שהחל את הקריירה שלו כבנאי בקמ"ג (הקריה למחקר גרעיני) וסיים אותה כעובד במחלקת השכר של הקריה, וכל הזמן נאבק לפרנס את אשתו ואת שבעת ילדיו. כשמנהלת בית הספר המקומי גילתה שלאטיאס יש ראש למספרים, עשה האב הכל כדי שבנו יקבל חינוך איכותי: בירוחם של תחילת שנות ה-70 משמעות הדבר היתה לשלוח אותו לפנימיית בזק בירושלים, שם זכה אטיאס במלגה, בתמורה להבטחה כי לאחר הצבא יעבוד כטכנאי בבזק במשך שלוש שנים.
ביומו הראשון בפנימייה ישב אטיאס בתורנות מטבח, קילף תפוחי אדמה ובכה. הוא התגעגע למשפחתו, נבהל מקצב החיים האורבני והבין שאף על פי שבדרום נחשב לתלמיד טוב - בירושלים יצטרך לעבוד קשה פי כמה כדי להדביק את הפערים. "הייתי מוכן לעשות הכל למען הזדמנות שווה", הוא אומר. "הרגשתי את אותה תחושה גם באוניברסיטה". את לימודי ההנדסה מימן בעצמו בעזרת הלוואה מגיסו, נהג באגד - כי "לאבא לא היה לתת לי. אם היה מפריש כסף ללימודים, לא היה לו מה לאכול".
כיום הוא עובד כמהנדס בקמ"ג ומתגורר בירוחם: הקצב, הקהילתיות, הגודל - כולם התאימו לו. "אני רק רוצה שהילדים שלי יתחילו בנקודה שונה", הוא אומר. "שיגיעו לקמפוס עם מכונית, לא באופניים בגשם. שישכרו דירה, שיהיו להם כל התנאים".
לעבור בגלל הציונות
הדור של אטיאס היה זה שחזר הביתה - לא בהמוניו, גם במחזור שלו הוא מהווה מיעוט - בעיקר בזכות כוח המשיכה של הקהילה המדברית החמה. אך החום הזה לא מספיק כדי למשוך אנשים מבחוץ: חיונית גם אותה מלה מאובקת - ציונות. אלה המניעים שהביאו לירוחם את משפחת שוהם.
אחיה של איריס הגיע לאותה שכונה, וכיום, היא צוחקת, "אנחנו מחזיקים את הסחורה - הנכדים - כך שההורים באים אלינו". איריס ואסי למדו באוניברסיטת בן גוריון ועברו לירוחם עם עוד כ-50 משפחות מאותו גרעין. "חבר'ה מצוינים, ערכיים מאוד", אומר עליהם אטיאס. כיום הם מגדלים את חמשת ילדיהם בבית פרטי עם דשא שיובש לטובת משק המים ומחכים להכנת השטח שקנו בשכונה החדשה והמבוקשת בעיר - עליו שילמו 100 אלף שקל עבור חצי דונם.
"ירוחם די רחוקה, אבל אם היה פה קניון זה היה הורס", מצהירה יערה, 12. "זה כל הכיף, לנסוע לבאר שבע עם החברים". השוהמים כה אוהבים את ירוחם, עד שכאשר שחברת ההיי-טק שבה עבד אסי עברה להרצליה - הוא סירב לעבור והתפטר. העבודה במפעלי ים המלח חדשה, ואינה בדיוק בתחום התמחותו. "זה אחד הדברים שאני מתפשר עליהם", הוא מודה.
גם באופטימיות התמידית של איריס נבקעים מדי פעם סדקים: חדר הלידה שבו היא עובדת בסורוקה, היא מספרת, הוא בעצם אולם גדול מחולק בווילונות, כפי שהיה נהוג באזור המרכז לפני שנות דור - וזאת בבית חולים אזורי שמטפל ב-13 אלף לידות בשנה. לפעמים הנשים יולדות במסדרון. אמנם בימים אלה נבנית בבית החולים מחלקה חדישה עם חדרי לידה פרטיים, אבל באיכילוב ובשיבא זה קרה כבר לפני שנים.
מובן מאליו שחינוך ממלכתי-דתי טוב ובתי כנסת שמרכזים סביבם קהילות חזקות ימשכו עוד משפחות מהמגזר הדתי-לאומי. למשל, את משפחת ליטן - יעל, עורכת דין, ואלי, רופא במחלקה הפנימית בסורוקה - שקנו לפני חמש שנים מגרש בשכונה החדשה, ובינתיים גרים לא רחוק מהשוהמים. "ירוחם מאוד מזכירה כיום את באר שבע שגדלתי בה", מספרת יעל. "במובן החיובי: לגדול עם כולם, עם אנשים שדומים לך וגם עם אחרים. כיום יותר נוח כאן. יש הרבה ילדים, מערכת החינוך מצוינת. אבל יש אנשים שעדיין שבויים בסטיגמות. בצבא היו שואלים אותי באופן קבוע: מאיזה קיבוץ את? אף אחד לא האמין שאני מבאר שבע".
אידיאולוגיה שיחקה תפקיד חשוב בהחלטתם לעבור לירוחם, אך ליטן מודעת לבעייתיות שבהגדרה. "אני לא אוהבת את הטון המתנשא כאילו שאנחנו האנשים הטובים שבאו לעזור ולהרים את האזור", היא אומרת. "יש גם כוחות מקומיים, היישוב לא צריך אותנו".
הבעיה עם הנימוק האידיאולוגי, כפי שאיבחנה יעל, היא שמה שנראה טבעי ואף נחוץ בימי בן גוריון נחשב כיום פטרוני. מלת הקסם "ציונות" התחלפה כבר מזמן בביטוי אחר: "איכות חיים". "ציונות יכולה להביא לנגב רק בודדים", מסכים מצנע. "אני חושב שמה שצריך לקרות כאן, ומתחיל לקרות, הוא שילוב בין השניים - מצד אחד, מעבר לפריפריה יהיה דגל. מצד שני, בן אדם שבא לפה לא צריך להקריב. בנגב יש שילוב מנצח: מצד אחד איכות חיים - ואני אומר לך, יש כאן כזו. מצד שני, אנשים לא יעברו לנתיבות, לדימונה, לירוחם או לבאר שבע בלי אלמנט אידיאולוגי בסיסי. אלה הדברים שישנו את המציאות".
עד כמה יכולה הבחירה בפריפריה להתבסס רק על איכות חיים? זה אפשרי במידה מסוימת, בעיקר באדיבות מחנק הנדל"ן של המרכז, ובהנחה שיימצאו דרכים להגדיל את אפשרויות התעסוקה האיכותית ולהשאיר באזור סטודנטים שמסיימים לימודיהם באוניברסיטת בן גוריון או במכללת ספיר. אבל מי ירוויח מכך? האם הערים החלשות, המשוועות לכוח אדם איכותי?
רזין בטוח שלא. גם בפריפריה, הוא טוען, יש מרכז ופריפריה. "מעמד הביניים מעדיף את המרחב הכפרי: מושבים, יישובים קהילתיים, קיבוצים. להבים, מיתר, עומר. ההשפעה של אינטל על קריית גת היא עצומה, אבל לאו דווקא על קריית גת עצמה: העובדים קונים בית בשדה משה, ביד נתן, בלהבים. הערים - באר שבע, ערד, קריית שמונה - נשארות עם המשאבים החלשים. שם תמצאי עולים, משפחות חד הוריות, אוכלוסיה ערבית. הבום הנדל"ני של שנות ה-90 שהתרחש בפריפריה בעקבות העלייה, החריף את התהליך: הוותיקים ניצלו את ההזדמנות כדי לדלג מהערים, אחריהם עברו העולים החזקים - ומאז הפריפריה בקיפאון כמעט מוחלט".
ערים מסוימות השכילו להפוך למוקד של איכות חיים - למשל, יקנעם עלית, שמושכת אליה באחרונה זוגות צעירים לרוב. הרבה משפחות צעירות עוברות בשנים האחרונות לגליל בנוי מאותן סיבות: דיור כפרי, קהילה משגשגת, חינוך טוב, דימוי יישובי חיובי, איכות חיים.
יאיר, 40, הוא מהנדס תוכנה שגר ביקנעם עלית ועובד במרכז. כשרק התחתן - עם אשה שכמוהו, מוצאה מהקריות - הוא חלם על איכות החיים של הצפון ("מזג אוויר נוח, נופים ירוקים וקרבה למשפחה") - אבל לא שקל לגור ביקנעם. "מה זה החור הזה?" היתה הדרך שבה חשב על המקום בתחילה. "אבל רצה הגורל וכשהתחלנו לחפש דירה, המחירים התאימו ומצאנו את עצמנו מתלהבים גם מהמקום וגם מפרויקט מסוים - וזהו, קנינו", הוא מספר.
אלא שמקום כמו יקנעם עילית מיטיב בעיקר עם משפחות. יאיר, שבינתיים התגרש, מרגיש כיום היטב את חסרונות הפריפריה. הנסיעות על כביש 6 גובות את מחירן, וחוץ מזה, הוא אומר, "השקיעו המון בעיר מבחינת הבתים, התשתיות ובתי הספר - אבל מבחינה חברתית זה צעד לאחור. אין בעיר קולנוע, יותר מדי בתי קפה או מקומות בילוי. זאת לגמרי עיר שינה, וזה מבאס".
צפונה משם, בביתם של יהודית ונועם קמפ במגדל העמק, המעבר לצפון נראה כשדרוג ברור באיכות החיים. אבל מתחת לפני השטח אין הרבה הבדל בין הפריפריה הצפונית לזו הדרומית: סיפור דומה של אוכלוסיות חלשות שנזרקו ליישוב והזנחה רבת שנים מאיים להטביע את שתיהן.
בני הזוג קמפ - הוא פסיכולוג, היא אשת חינוך, שניהם בגמלאות - עברו למגדל העמק ב-1973, חמש שנים לאחר שנועם נשכר כדי להקים את השירות הפסיכולוגי ביישוב. בהחלטה שימשו במידה שווה שיקולי ציונות ותועלת, בדמות קרקעות שהופשרו ואיפשרו בניית בית גדול יותר.
כחלק מהמאמץ למשוך לעיר אנשים איכותיים, הבטיחו באותם ימים לאקדמאים בית בשכונת רסקו וגם פיאט 500 - "אף על פי שאנחנו לא מכירים מישהו שממש קיבל את הפיאט", מציין נועם. יהודית, שלימדה קודם לכן בחיפה, חוותה הלם תרבות מהמפגש עם האוכלוסיה המקומית. "היו כאן בעיות סוציאליות קשות של אלימות במשפחה, הזנחה, עוני, סטיגמה של פשע", מספר נועם. "אנשים שרצו שהילדים שלהם ילמדו, אבל לא היו מסוגלים להראות להם איך לעשות את זה". במשך תקופה מסוימת הסתירו בני הזוג בביתם נערה שברחה מהורים מכים. מצד שני, מציין נועם, "הקהילה היתה חמה ומכניסת אורחים - דברים שקל לפספס אותם אם מאמצים גישה מתנשאת".
גם המסורתיות של אנשי היישוב היתה מתונה: בעקבות תחרות שיצרה חברת הסעות ערבית, פעל בעיר קו של "אגד" בשבת, ונהוג היה שהולכים לבית הכנסת בבוקר, ולאחר מכן נוסעים לים. לא כך המצב כיום: במגדל העמק מוקמות שכונות חרדיות אחת אחרי השנייה, בחסות הרב יצחק גרוסמן - הרב הכריזמטי של היישוב, המשמש כראש רשת החינוך הארצית "מגדל אור".
"פה יש ישיבה, פה עוד אחת, פה סמינר לבנות", מראה לי יהודית בסיור ביישוב. "פה נסגר בית ספר ממלכתי כי לא נרשמו אליו מספיק ילדים. הם משחקים את המשחק של ש"ס: מגיעים לאוכלוסיות חלשות עם יום לימודים ארוך ועם ארוחת צהריים חמה, ובתי הספר הממלכתיים והממלכתיים-דתיים נסגרים".
פארק ההיי-טק הצמוד ליישוב הצליח למשוך אליו חברות גדולות כמו טאואר סמיקונדקטורס ופלקסטרוניקס ולהקטין את שיעור האבטלה ביישוב, אך כמו בדרום, גם במקרה של מגדל העמק בחרו העובדים בה לעבור בעיקר ליישובים הכפריים הסמוכים.
למרות החשש שמתחת לאפם מוקמת עיר הלכה, מודים הקמפים שלמרקם החברתי של הפריפריה יש גם יתרונות. "הרב גרוסמן אמנם צעיר ממני, אבל בכל פעם שהוא רואה אותי הוא צובט לי את הלחי ושואל מה שלומי", מספר נועם. "אחד הדברים הטובים כאן הוא שאי אפשר להתחמק מהמפגש. זה לא תמיד קל, אבל החיכוך יוצר מערכות יחסים מורכבות, ותורם גם לסובלנות".
עו"ד עמרם אביטל, יליד ותושב לוד - שגם היא עוברת התחרדות מואצת - טוען כי הפריפריה היא דגם מוקטן של ישראל, ושהיא מקדימה בכמה שנים את התהליכים שיעברו בסופו של דבר גם על המרכז. במשרדו בעיר הוא מטפל ביוצאי רוסיה, אתיופיה וגיאורגיה, בערבים ובחרדים - חתך רוחב של החברה הישראלית, או לפחות של זו שלא גרה בשדרות רוטשילד.
איך הופכים את התמהיל הזה לחזק יותר? בדרום, החליטה הממשלה לייבא כוח אדם איכותי בפקודה: המעבר של עיר הבה"דים, של קריית המודיעין, של בסיס חיל האוויר ושל אגף התקשוב מהמרכז לנגב, מהלך שאמור להביא לאזור נחשול של אנשי קבע.
אך למי שתולה ביוזמה את יהבו כדאי להזכיר את כביש 6, שמאפשר לעבוד בפריפריה ולהמשיך לגור במרכז העניינים. קשה לנבא כמה מאנשי הקבע בדרום יישארו במרכז וינהגו בכל יום דרומה, וכמה יעברו לפריפריה - ובכך הכוונה כמובן למיתר, ללהבים ולעומר. הפריפריה האמיתית תישאר, כנראה, בשוליים.
"אנשים עדיין שבויים בסטיגמות על הפריפריה - השאלה היא כמה זמן לוקח להם למצוא חניה?"
נעמי דרום
17.6.2010 / 13:30