סיפורי וול סטריט: יו"ר בר סטרנס לשעבר חושף את האמת שמאחורי המשבר הפיננסי הגדול

ניו יורק אלן גרינברג רשם את אחד ההישגים המרשימים בתולדות וול סטריט. מי שהתחיל את הקריירה שלו כפקיד זוטר, הפך חברת ברוקרים קטנה בשם "בר סטרנס" לענק פיננסים. גרינברג - איש תזזיתי, בעל אישיות צבעונית, קוסם חובב ושחקן ברידג' מצטיין - נחשב לאחת הדמויות הססגוניות של וול סטריט. בעולם שבו כרישי הפיננסים שולטים בכיפה, נתפש גרינברג - שרבים מכנים "אייס" - כסוחר ממולח שידע לעשות הרבה כסף, אבל גם כבחור טוב. וזאת בהחלט מחמאה בעולם הטורפים הפיננסי.



ואולם בר סטרנס כבר לא קיים, ושמו מעורר בעיקר אסוציאציות שליליות. לפני שנתיים התרסק בנק ההשקעות ברעש גדול, לאחר שנחנק בחובות של עשרות מיליארדי דולרים כחלק ממשבר הסאבפריים ובגלל השקעות רעות של קרנות הגידור שלו. בנק ההשקעות ג'יי.פי מורגן צ'ייס בלע את בר סטרנס בלחץ ממשלתי תמורת פרוטות - 10 דולרים למניה, שנסחרה בשיאה במחיר של 150 דולר. בעוד המנהלים של בר סטרנס הועפו מהחברה, לגרינברג חלקו כבוד, והוא קיבל את התואר סגן יו"ר אמריטוס של ג'יי.פי מורגן צ'ייס. ספק רב עד כמה התפקיד הזה אקטיבי וכמה תוכן יש בו.



כשגרינברג היה המנכ"ל והיו"ר של בר סטרנס, אפשר היה לראות אותו מהלך בקופצניות בחדר המסחר הגדול של החברה, נמנע בעקשנות מלשבת בכורסת המנהלים במשרד שלו. כיום יושב גרינברג במשרד פינתי בקומה השלישית של בניין ג'יי.פי מורגן צ'ייס בשדרות פארק במנהטן. באופן אירוני, מהחלונות הגדולים של משרדו אפשר להשקיף על הבניין שבו שכנו המשרדים של בר סטרנס.



ובכל זאת, אפשר להגיד ששפר עליו גורלו. בגיל 82, שבו רבים מחבריו נמצאים כבר מזמן בפנסיה, יש לו עדיין משרד מרווח שממנו הוא מנהל את ההשקעות הפרטיות שלו ושל כמה לקוחות. על השולחן מונחים קלפים, מטבעות ושאר אביזרי קוסמות, ובחדר מפוזרות חפיסות קלפים. יש שם גם אות כבוד: "קוסם השנה" מטעם איגוד הקוסמים. על הקיר תלויה עבודה קטנה של יעקב אגם, שבמרכזה מגן דוד המשנה את צבעיו כשמביטים בו מכיוונים שונים. גזירי עיתונים ממוסגרים, שבהם הוא גאה במיוחד, מספרים את סיפורו.



גרינברג אמנם ממשיך ללבוש את עניבות הפרפר המזוהות עמו, אבל משהו בחיוניות שלו אבד. אולי זה הגיל, אולי זה העצב על כך שהבייבי שלו כבר לא בחיים. הזכרתי לו שבראיון שהעניק לי בעבר, הוא השיב על 40 השאלות שהכנתי תוך 20 דקות, ובכך נתן לי את הראיון המגזיני הקצר ביותר שהיה לי מעולם. "באמת?", תמה גרינברג. "זה היה הראיון הארוך ביותר בקריירה שלי".



אחרי חצי שעה של ראיון - זמן ממושך עבור גרינברג - הוא ניגש לשולחן הכתיבה שלו כדי לערבב חפיסת קלפים. הוא עושה זאת כדי להירגע או כדי להישאר בפוקוס. בהמשך הוא מציע לי לשבת בחדרו ולעיין בספר שלו שעדיין לא יצא לשוק, ויוצא למקום החביב עליו, האולם הסמוך שבו יושבות המזכירות שלו, שם הוא צופה בדיווחים של cnbc. גם כשהיה מנכ"ל, העדיף גרינברג לשבת באולם המסחר הראשי כאחד העובדים הצעירים ולקבל דיווחים בזמן אמת דרך מסכי המחשבים.



"יש סיפורים עצובים יותר מהסיפור של בר סטרנס", הוא אומר באותו חוסר סבלנות שעדיין מאפיין אותו. "לא חסר לי להיות בטופ של הפירמידה, לא הישיבות ולא הוויכוחים שעלו בהן. אני עצוב רק לגבי דבר אחד: בבר סטרנס עבדו 14 אלף איש. חלק מהם נקלטו בג'יי.פי מורגן צ'ייס, וחלק לא הצליחו למצוא עבודה. צר לי על האנשים האלה".



פוליטיקה בצמרת



ב-2007, ימי הכלכלה העליזה, היה בר סטרנס כוכב עליון, בנק ההשקעות השביעי בגודלו בארה"ב. המגזין "פורצ'ן" בחר בו כבנק ההשקעות הנערץ ביותר. ההון העצמי שלו היה 67 מיליארד דולר ונכסיו הסתכמו ב-350 מיליארד דולר. אבל כיום זוכרים את בר סטרנס כמי שהיה בנק ההשקעות הראשון שהתמוטט עקב משבר הסאבפריים. ההימורים של בר סטרנס הביאו להצטברות נכסים רעילים בסך של כ-30 מיליארד דולר - נכסים פיננסיים, לרוב אג"ח, שהורכבו על בסיס של הלוואות שונות, רובן משכנתאות שניתנו ללווים שלא היו מסוגלים להחזיר אותן. כששוק המשכנתאות קרס, התייבש גם השוק של הנכסים האלה והיה קשה לאמוד את ערכם.



בימים שלפני קריסת ליהמן ברדרס, סירבה ממשלת ארה"ב להציל את בר סטרנס. ג'יי.פי מורגן צ'ייס הציע במארס 2008 לרכוש אותו במחיר של 2 דולרים למניה, ובסופו של דבר החליט המנכ"ל ג'יימי דיימון לקנות אותו במחיר של 10 דולרים למניה, ובסך הכל - 236 מיליון דולר.



נפילת בר סטרנס היתה הסימן הראשון למשבר הפיננסי החמור ביותר שפקד את ארה"ב בפרט ואת הכלכלה העולמית בכלל מאז השפל של שנות ה-30. בהמשך נפל ליהמן ברדרס, לאחר שהממשל סירב פעם נוספת להציל אותו. לאחר שהכלכלה האמריקאית נכנסה לסחרור, החליט הממשל להכין תוכנית חילוץ שהעלתה את וול סטריט מחדש על הפסים. את חברת הביטוח הענקית aig כבר הצילו, מחשש שנפילתה תגרור את הכלכלה לסחרור. אשראי הצלה הובהל גם לבתי השקעות אחרים בוול סטריט.



בעוד מנהלים בוול סטריט שומרים על פרופיל נמוך במיוחד בימים אלה, החליט גרינברג דווקא לכתוב ספר (עם סופר הצללים מארק סינגר), שחושף הרבה פוליטיקה ומאבקים אישיים בצמרת בר סטרנס. על עטיפת הספר, "עלייתו ונפילתו של בר סטרנס" מתנוססת תמונתו של גרינברג כאיש ברזל. על הכריכה מתנוססות המלצותיהם של המשקיעים האגדיים וורן באפט וטי בון פיקנס, וגם של טום ברוקאו, לשעבר מגיש החדשות של nbc.



חברים יעצו לו לא לכתוב, הסבירו שספר לא יועיל לו ואולי רק יסבך את החיים. אבל גרינברג רצה לספר את הגרסה שלו לאירועים. במשך שנים הוא היה הפנים של בר סטרנס, אחד האנשים האהודים בוול סטריט. כעת חשוב לו לטהר את שמו: "התפרסמו כל כך הרבה סיפורים לא מדויקים. לכן החלטתי להציג את הגרסה שלי, שלפי הבנתי היא מדויקת ב-100%. אני משוכנע שכל מה שכתבתי הוא האמת לאמיתה", הוא אומר.



האם אתה לא מושך אליך אש עכשיו?



"לא אני ניהלתי את החברה, אלא הייתי ראש ועדת הניהול וראש ועדת האשראי. לא הביאו לנו נתונים על המצב. לג'ימי קיין, יו"ר החברה והמנכ"ל, היו 5% בחברה, בעוד אני הייתי בעל מניות קטן מאוד. היו לי רק 15 אלף מניות. זה הכל. לא ידעתי מה קורה. התחלתי להבין את גודל הצרה רק לאחר ששתי קרנות גידור שלנו הסתבכו. גם כשכבר הבנתי מה קורה והבעתי את עמדותיי, סירבו לשמוע לעצתי".



מי סירב?



"ג'ימי קיין. הוא תמיד בחר את הכיוון ההפוך מזה שהצעתי לו".



הייתם פעם חברים טובים.



"היינו. שררו בינינו יחסים קרובים. ריאיינתי אותו בתהליך הקבלה לעבודה. הוא היה איש מקצוע טוב, איש מכירות טוב".



מתי התערערו היחסים?



"ככל שמחירי המניות של בר סטרנס עלו, כך היחסים התערערו. אמרתי לו שהחברה צריכה לגוון את תיק ההשקעות שלה. הוא אמר לי: 'מה אתה מדבר. הרי אתה מוכר את המניות שלך בחברה'".



גרינברג נוגע באחת הנקודות הרגישות שהעלו עובדים כלפיו. קיין, כמו מנהלים של בתי השקעות אחרים, עודד את הבכירים לא למכור את המניות שקיבלו כחלק מחבילת השכר שלהם, וזאת היתה האווירה בחברה. גרינברג, לעומת זאת, מכר אותן כשהתאפשר לו. זאת היתה החלטה חוקית ולגיטימית, אבל קיין לא אהב את זה. היו מי שקיבלו את זה צעדיו של גרינברג כהבעת אי אמון בחברה. לימים התברר כי הוא נהג בחוכמה.



למה מכרת מניות? לא האמנת שהמחיר יעלה?



"לפני תשע שנים בערך הגעתי לגיל שבו אנשים יוצאים לפנסיה. הייתי אז בן 73 ורציתי לפרוש. ג'ימי לא רצה להחליט מי יבוא במקומי - אלן שוורץ או וורן ספקטור. הוא רצה שאשאר בתפקידים בכירים. הורדתי פרופיל, אבל נשארתי ראש ועדת הניהול וראש ועדת האשראי. בגיל כזה, היה טבעי שאגוון את תיק ההשקעות שלי. אמרתי לג'ימי שגם בר סטרנס צריכה לגוון את ההשקעות שלה, ואמרתי זאת גם לאחרים. שוב לא שמעו לי. היו ימים שבהם ההחלטה שלי נראתה טיפשית, למשל כשהמניה של בר סטרנס הגיעה ל-150 דולר. בדיעבד, נראה שצדקתי. חבל שאחרים לא הלכו בעקבותי והפסידו הרבה מאוד כסף".







מי העדיף ללבוש פיג'מה?



על פי גרינברג, האיש הרע של בר סטרנס היה קיין. התמוטטות בר סטרנס הביאה לחשיפת שורה של סיפורים לא מחמיאים על קיין. מכרים מגדירים את קיין כאדם שהנסיך של מקיאוולי יכול היה לקבל ממנו שיעורים. ערוץ הפיננסים cnbc הכתיר אותו כאחד המנכ"לים הגרועים בהיסטוריה של ארה"ב. הוא חטף חבטה פיננסית אישית כשמניותיו ספגו מהלומה: בעבר הגיעו החזקותיו בבר סטרנס לשווי של כ-1.2 מיליארד דולר. לאחר שבר סטרנס נפל, הוא מכר את חלקו תמורת 61 מיליון דולר בלבד. מכה קשה - אבל אין צורך לדאוג לו. לאחר נפילת בר סטרנס הוא רכש לעצמו דירה בפרויקט הפלאזה בניו יורק תמורת 28 מיליון דולר. היא מתפרשת על שטח של 557 מ"ר, ויש בה אולם נשפים.



בספרו מתאר גרינברג את קיין כמגלומן, כאנוכי, כקשוח, כחסר טקט וכגס רוח. במקום להשתתף באירועי צדקה, העדיף ללבוש פיג'מה ולשחק ברידג' במחשב - ואף התרברב בכך. לפעמים ניתק את הטלפון בעת שיחות עם אנשים. "קיבלתי את אופיו של ג'ימי כמו שהוא", כותב גרינברג. "לא היה טעם להיכנס לעימות". התוצאה היתה שקיין לא בילה הרבה במשרד, גם בימים שבהם החברה הסתבכה. גרינברג מעיד שקיין נעדר ממספר גדול של ישיבות קריטיות. "לא ידעתי מה קורה לו. לא יכולתי להבין למה הוא נעדר".



מספרים על קיין שהוא איחסן מריחואנה בבקבוק לתרופה נגד צרבת. על פי פרסומים אחרים, הוא נהג לעשן מריחואנה גם בביתו. קיין הכחיש את הסיפורים האלה באמצעות דובריו, אבל גרינברג מאשר אותם. "ידעתי שהוא מעשן חשיש במשך שנים", הוא כותב. "ראיתי זאת בעצמי בטורנירי ברידג'. האם ראיתי אותו מעשן במשרד? לא. האם שמעתי שהוא עשה את זה? כן". ולמה הוא לא התלונן על כך? "החברה עבדה יפה ועשינו הרבה כסף. קשה להתלונן כשהחברה במצב כל כך טוב".



לפי סיפור אחר של גרינברג, לקיין הוקצתה מעלית נפרדת בבניין בר סטרנס. לאחר מחאות, החליט קיין לוותר, והמעלית עבדה עבורו רק בין 8:00-9:00. "הצעתי לו שיפסיק את זה", אומר גרינברג. "'אבל זה רק ב-8:00-9:00'", השיב קיין. "'כן', אמרתי, 'זה בדיוק הזמן שבו כולם נזקקים למעליות'".



בצעירותו היה קיין סוכן נוסע שמכר מכונות צילום ועבד במכירות במחסן של ברזל למיחזור. הוא לא סיים את לימודיו בקולג', אבל היה שחקן ברידג' מוכשר ולימים זכה בשורה של אליפויות. הוא הכיר את גרינברג באחד ממשחקי הברידג', וזה הציע לו להצטרף לבר סטרנס. יש אף הטוענים כי ההערצה שחש גרינברג כלפי קיין בשל כישורי הברידג' שלו, גרמה לו לדחוף את קיין במעלה סולם הדרגות בבר סטרנס - עד כדי כך שקיין מונה למנכ"ל ב-1993 במקומו של גרינברג.



האם אתה עדיין בקשר עם קיין?



"לא. הדרכים שלנו לא נפגשו. אולי זה יקרה בהמשך".



דמות שלילית אחרת בפאזל הניהול של בר סטרנס היא וורן ספקטור, שהיה נשיא משותף של בנק ההשקעות והאחראי על תחום המסחר והחיתום של מוצרי האשראי ושל המשכנתאות. מקורות המכירים היטב את הנעשה בבר סטרנס אומרים כי ספקטור הוא אדם מתוחכם, שלא רק היה האחראי על בישול הדייסה והיחיד שהבין את היקפי הבעיה שאליה נקלעה בר סטרנס, אלא שכאשר התחוורה לו חומרת המצב - הוא הצליח לתמרן את קיין כך שיפטר אותו. ברגע שפוטר, הוא יכול היה למכור את כל מניותיו בבר סטרנס במחיר גבוה וכך הצליח להכניס לכיסו שלל גדול.



גרינברג אומר כי קיין האשים את ספקטור בהסתבכות של בר סטרנס, אבל גרינברג ואלן שוורץ התחננו בפניו שלא יפטר את ספקטור. "חשבנו שהעיתוי גרוע, וחשבנו שדווקא משום שהוא הכניס אותנו לבלגן, הוא יהיה האיש שיוכל להוציא אותנו ממנו", אומר גרינברג. אבל ספקטור פוטר באוגוסט 2007, ואחרי שמכר את מניותיו בבר סטרנס הוא צחק כל הדרך לבנק.



למה הוא לא צעק?



גרינברג מתאר את עצמו בספר ובראיון כמי שעמד חסר אונים מול הקשיחות של מקבלי ההחלטות. ואולם לדברי מקורות יודעי דבר, לשני תפקידיו היתה השפעה. אמנם כראש ועדת הניהול הוא נוטרל במידה רבה על ידי קיין, שהקים ועדה מקבילה לניהול ולפיצויים - אך הוא יכול היה לצעוק, ואם לא היו מקשיבים לו הוא יכול היה להשתמש בנשק אחר, ולהתפטר. התפטרות היתה מפנה את תשומת הלב הציבורית לבעיות הניהול של בר סטרנס. אדם אחראי, אומר מקורב, היה צריך לנהוג כך ולשים את המפתחות על השולחן.



אז מדוע שתק גרינברג? לפי הגרסה שלו, כשהבין את גודל הצרה - אמר את מה שהיה לו לומר בפורומים של החברה, אבל לא שמעו לו. זה נראה מעט מוזר: גרינברג קיבל משכורת שנתית של יותר מ-10 מיליון דולר. בנסיבות כאלה לא קשה מדי לשתוק. בסך הכל, אומרים מכריו, גרינברג הוא איש טוב, וברור שלא שדד את הקופה. ועדיין, גם הם מודים שגרינברג לא חף לגמרי מאשמה, ושהיה עליו לזעוק שמשהו פה לא בסדר.



האם היו לגרינברג כלים להבין את המתרחש בבר סטרנס? לא בטוח. גרינברג אמנם העיד על עצמו בעבר שהוא טוב מאוד במתמטיקה, אבל מכרים אומרים עליו שכשלמד באוניברסיטה איש לא הבין מה הם אלגוריתמים, וספק אם גרינברג הבין את העסקות המסובכות שבהן היתה החברה שלו מעורבת.



אחת התעלומות סביב המשבר הפיננסי האחרון היתה מדוע הממשל האמריקאי לא הציל את בר סטרנס - ומדוע לא הזרים לו כסף כפי שהזרים מאוחר יותר לבנקים אחרים. יש הטוענים כי הסיבה היתה עמדתו של שר האוצר דאז, האנק פולסון, לשעבר איש גולדמן סאקס, שהיה ביריבות רבת שנים עם בר סטרנס. הוא לא היה היחיד. בוול סטריט תפשו את בר סטרנס כבנק השקעות הנשלט על ידי יהודים, שלא היו חלק ממועדון "הג'נטלמנים" של וול סטריט. לסטרנס היה דימוי של בנק השקעות נוקשה ואגרסיבי, שבו עובדים סוחרים שחצנים עם מנטליות של סוחרי רחוב. ב"ביזנסוויק" נכתב פעם שכאשר אתה לוחץ את ידיהם של הברוקרים בבר סטרנס, מוטב לך לספור אחר כך את אצבעותיך כדי לוודא שכולן נותרו אצלך. גרינברג לא מסכים עם הטענות האלה. הוא סבור שהבנק לא היה אגרסיבי יותר מבתי השקעות אחרים.



אחת הדוגמאות הבולטות לשחצנות של הבנק ושל מנהליו היא הפרשה של קרן הגידור לונג טרם קפיטל (ltcm), שקרסה בעקבות משבר האג"ח הרוסיות ב-1998. החשש הגדול היה שקריסתה תוביל להתמוטטות כללית בוול סטריט. חברות וול סטריט נפגשו כדי לפתור את הבעיה והחליטו שכל אחת צריכה לשים כסף כדי לפתור את המשבר. בספרו מתאר גרינברג כיצד החליט לא לשים כסף כדי לפתור את הבעיה שאיימה לסבך את וול סטריט. "אנחנו לא היינו אחראים ואין שום סיבה שנשלם", אמר. כשגרינברג וחבריו הודיעו שלא ישלמו, הם עוררו טינה גדולה. זאת היתה הוכחה נוספת לכך שבר סטרנס לא משחקת את המשחק המקובל. "לא שכחו להם את זה", אומר מקור בוול סטריט. "כשבר סטרנס הסתבכה, אף אחד לא רצה לתמוך בה".



התחיל עם שכר של 135 דולר



גרינברג נולד בוויצ'יטה, קנזס, וכשלמד באוניברסיטת אוקלהומה היה שחקן פוטבול מצטיין וזכה במלגת לימודים. לאחר שספג פגיעה קשה בגבו, פרש והקדיש את עצמו ללימודים. ב-1949 ניסה גרינברג להתקבל לעבודה בשש חברות ברוקרים, ללא הצלחה. וול סטריט של אז היתה מוסד שנשלט על ידי גברים אמריקאים לבנים ופרוטסטנטים, ויהדותו היתה לו לרועץ. לבסוף התקבל לבר סטרנס, בשכר של 135 דולר לחודש.



גרינברג התחיל את עבודתו בחברה ב-1949 כפקיד והתקדם בסולם הדרגות בקצב מהיר. כשהתחיל לעבוד בחברה היו בה 125 עובדים, ובשיאה ב-2007 עבדו בה 14 אלף איש. הוא האיש שהפך את בר סטרנס מבנק השקעות קטן לענק בעולם הפיננסים ולבנק השקעות ולחברת ברוקרים בינלאומית.



בתחילת דרכו עסק בנעיצת סיכות על מפות, שבאמצעותן נהגו לסמן בארות נפט. אחר כך התקדם לתפקיד פקיד במחלקה שעסקה בריסק ארביטראז'. ב-1978 מונה למנכ"ל, תפקיד שבו כיהן עד 1993, וב-1985 מונה ליו"ר. גרינברג נחשב לנדבן, אבל מה שמשך אליו הרבה תשומת לב היתה ההחלטה שלו ב-1998 להעניק מיליון דולר לקשישים חסרי אמצעים הנזקקים לוויאגרה. הוא קרא בעיתון על כך שיש גברים רבים בגיל מתקדם שידם אינה משגת לרכוש את גלולת הפלא נגד אימפוטנציה, חשב שיוכל לשמח אותם ושלח צ'ק לבית החולים לניתוחים מיוחדים במנהטן.



גרינברג חייב את המנהלים בבר סטרנס לתרום 4% מחבילת השכר שלהם לכל גוף שירצו. הוא הבטיח שאם לא יעשו זאת, החברה תעשה את זה בשבילם. "מי שמרוויח הרבה כסף צריך לדעת לתת", הסביר למתעניינים.



הוא תורם חשוב לחקר מחלת הפרקינסון, לספרייה הציבורית בניו יורק ולוותיקי מלחמת וייטנאם. הוא היה מעורב בגיוס 100 מיליון דולר כדי להבטיח את פעילותם של בתי ספר קתוליים באזור ניו יורק, והיה פעיל למען חסרי הבית בעיר. "הרבה, מיליונים", הוא עונה על השאלה כמה תרם עד היום. "אני באמת לא זוכר".



גרינברג גם נמנה עם התורמים החשובים ביותר של המגבית היהודית. בעבר רכש אגרות בונדס ותמך בוועדה למען בירור גורלו של הדיפלומט השוודי ראול ולנברג. על פי בקשתו של טדי קולק ז"ל, הוא תרם להקמה של מרכז קהילתי בשכונת גילה, לבית החולים שערי צדק ולמוזיאון ישראל, שם החליט להתרכז בשיפוץ השירותים דווקא וקרא להם על שם אחיו. בעקבות זאת פנו אליו מהיישוב נאות קדומים וביקשו שיממן גם בעבורם שירותים. הוא עשה כן, והקדיש אותם לשאר משפחתו.



ב-1977 זכה גרינברג באליפות הברידג' הלאומית של ארה"ב, וב-1981 זכה בתחרות הברידג' של המכבייה בישראל. פרט לכך הוא חובב ציד בחץ וקשת ("כי זה קשה יותר"). הוא יודע לאלף כלבים ומצטיין ביו-יו ובסנוקר. הוא מגלף בעץ, דג ורוכב על סוסים.



בוול סטריט נחשב גרינברג לחיה יוצאת דופן. מצד אחד, הוא יכול להיות קשוח וחסר סבלנות, ומצד שני אין גבול לג'סטות האנושיות שהוא מייצר. הוא משלב גאונות עסקית עם פשטות ועם שטחיות מעוררות תמיהה. הוא גם נחשב לסוחר (טריידר) בנשמתו, חובב סיכונים המכור למגע הסנטים והדולרים.



מכריו אומרים כי הוא פועל במחזוריות של לא יותר מעשר שניות, ומספרים שפעם ענה ל-39 שיחות טלפון בשעה. פגישותיו תמיד קצרות, והמשוחחים עמו חייבים להיות חדים וברורים. ניואנסים אינם הצד החזק שלו: מלת המפתח בשיחות הטלפון שלו היא "בולשיט". דונלד טראמפ, שנמנה בעבר עם לקוחותיו, העיד פעם כי הצליח להרוויח 150 מיליון דולר מההשקעות שגרינברג ביצע עבורו. טראמפ מגדיר את גרינברג כ"סוחר הטוב ביותר בבורסה". אף שהשנים חלפו וכיום יש סוחרים בולטים יותר, דימויו הקטלני של גרינברג עדיין יציב.



לדידו של גרינברג, וול סטריט כבר לא קיימת. "וול סטריט היא לכל היותר שם של רחוב", הוא אומר. "כיום יש חברות פיננסים בכל העולם. חלפו הימים שבהם התרכזו בתי השקעות בדאון טאון של מנהטן. בתי ההשקעות ששלטו בכיפה פשוט לא קיימים. מתוך מאות בתי ההשקעות שפעלו בעבר, לא נשארו הרבה. אחרי תהליכים של רכישות, של מיזוגים וגם של התמוטטויות, נותרו רק חמישה. גם אלה שנשארו - כמו גולדמן סאקס, מורגן סטנלי, בנק אוף אמריקה וג'יי.פי מורגן צ'ייס - הם לא בנקים להשקעות אלא בנקים מסחריים העובדים תחת רגולציה ממשלתית. בתוך הבנקים האלה יש מחלקות להשקעות אבל זה לא מה שהיה פעם".



מאחר שגרינברג אינו רגשן במיוחד, לא מפריע לו שוול סטריט השתנתה. הוא מבהיר שלא צריך לחשוש מכך שאותם חמשת בנקים נהפכו לגדולים מכדי שאפשר יהיה לתת להם להתמוטט: הבנקים האלה פועלים כעת תחת פיקוח ממשלתי, בניגוד לבנקי ההשקעות של פעם שפעלו כמעט ללא שום הגבלות ופיקוח.



ובכל זאת, אתה לא מרגיש צער מסוים? הסיפור של בר סטרנס הוא סיפור עצוב.



"נשארנו בחיים. נרכשנו על ידי ג'יי.פי מורגן. הממשלה תמכה בנו, אחרת היינו הולכים לפשיטת רגל".



הציבור מגלה הרבה כעס כלפי אנשי וול סטריט. גולדמן סאקס נהפך לשנוא הציבור.



"הציבור כועס ומותסס על ידי פוליטיקאים ודמגוגים. הבנקים שקיבלו כסף מהממשלה החזירו אותו בתוספת ריבית, והממשלה הרוויחה מזה הרבה כסף. הרשות לניירות ערך לא עשתה עבודה טובה במקרים רבים, כמו בפרשת ברנרד מיידוף. עכשיו היא רוצה להראות שהיא עושה משהו, שהיא מגלה עמדה נוקשה. מי שרוצה שלויד בלנקפיין, מנכ"ל גולדמן סאקס, יתפטר, מדבר שטויות".



בציבור יש תחושה שבוול סטריט נותנים בונוסים מטורפים על חשבון הסיוע הממשלתי.



"אף פעם לא הבנתי למה עושים עניין מהבונוסים של וול סטריט, ואף אחד לא מתלונן על שכר העתק של שחקני בייסבול ושל שחקני קולנוע. לא רק בוול סטריט מרוויחים הרבה כסף. כל הטענות האלה הן זבל. בוול סטריט יש אנשים טובים שעובדים קשה. למה אסור לאדם מבריק בוול סטריט לקבל בונוס נאה?"



מיד לאחר תום הראיון, שולף גרינברג מכיסו שטר של דולר. "אני רוצה להראות לך משהו", הוא אומר. "תסתכל טוב טוב, זה מה שנקרא מעשה קסמים". הוא מעביר אצבע על צד אחד של השטר, אצבע שנייה על צדו השני - ושטר הדולר נהפך לשטר בן 20 דולר. כמה חבל שגרינברג לא הצליח לעשות בזמן קסם שיציל את בר סטרנס.