>> "החיים העירוניים בברלין ובתל אביב דומים מאוד. שתי הערים נהנות מאווירה חיה וקוסמופוליטית, שמלאה סתירות מעניינות. בשתי הערים נעשה גם מאמץ להחזיר תושבים למרכז העיר. בתל אביב הושקע מאמץ רב בעניין זה, אלא שהוא מתמקד בשוק היוקרה. אם לא ידאגו לאפשרויות מגורים ברמת מחירים סבירה בעיר, היא תתפרק בטווח הרחוק" - אומר היסטוריון האדריכלות הגרמני, תושב ברלין, יואכים ניקולס טרזיב, המתמחה גם באדריכלות ישראלית.
טרזיב ביקר בישראל בחודש האחרון כאורח בכנס "מעברים - תכנון ועיצוב בראי הזמן", שאירגנה זו השנה החמישית ברציפות אגודת אדריכלי הפנים בישראל, בראשותה של אריאלה שנאור. הוא התגורר בישראל, בתל אביב ובירושלים, בין 2004 ל-2007 כשכתב את עבודת הדוקטורט, שחקרה את האדריכלות הישראלית של שנות ה-50 וה-60.
בעבודת הדוקטורט בחן טרזיב את הצד התיאורטי שיצר את המסגרת הרעיונית של התכנון הלאומי בישראל החל ב-1948 - מסגרת שהוגדרה בעיקר בידי האדריכל אריה שרון ("תוכנית שרון"). לדעתו, בלא תוכנית שרון, ישראל היתה נראית אחרת לחלוטין מאיך שהיא נראית כיום.
"תקנות בנייה ברורות ונוקשות"
בנובמבר 1989 צבאו המונים על חומת ברלין והפכו את נפילתה לסמל של סיום המלחמה הקרה. הנפילה, שגררה אחריה תהליכים מדיניים וחברתיים רבים, היוותה גם יריית פתיחה לתנופת בנייה אדירה בברלין. התנופה ניזונה מתמריצים ממשלתיים ומרעב של השוק, לאחר שנים שבהן כמעט לא הוקמו בניינים בחלקה המזרחי של העיר.
בשנות ה-90 ובתחילת שנות האלפיים תוכננו והוקמו בברלין פרויקטים רבים, חלקם בידי מי שנחשבים כיום אדריכלים כוכבים. כמה דוגמאות: המוזיאון היהודי של דניאל ליבסקינד, מבנה הרייכסטאג של נורמן פוסטר ואנדרטת השואה של פיטר אייזנמן.
חרף תנופת הבנייה השכילו שלטונות ברלין לשמור על המרקם העירוני ועל האופי של העיר, ואישרו פרויקטים שהשתלבו בה - בלי לפגוע בקיים. סוד ההצלחה טמון, לדעת טרזיב, בתקנות עירוניות ברורות. "חשוב לזכור שהחלק הקשה אינו ליצור תנופת בנייה. בדובאי, למשל, בנו יותר. החלק הקשה הוא לשלוט בה באופן כזה שהמבנה הקיים - הן מבחינה חברתית הן מבחינה מרחבית - לא ייפגע.
"בברלין הצליחו להתמודד עם המשימה הזו באופן טוב יחסית. חלק מהסוד טמון בקביעה ואכיפה של תקנות בנייה ברורות ונוקשות. כך, גובה המבנים, פרט לכמה יוצאים מהכלל, מוגבל ל-22 מטר".
בניין המשרדים של דויטשה בנק, שתיכנן פרנק גרי, מבהיר על מה מדבר טרזיב. גרי, שמוכר כמתכננם של מבנים מקומטים ואקסטרווגנטיים, נדרש להתמודד עם התקנות העירוניות ויצר מבנה מעניין ושונה ממה שהוא נוהג לתכנן - מראה חיצוני "נקי" יחסית, כשייחודו התכנוני בא לידי ביטוי בעיצוב הפנים.
ישראל של פעם
"הרעיון של הקמת ערים כמו קרית שמונה, אשדוד, דימונה, אשקלון, חצור ובאר שבע - שלאו דווקא תוכננו בידי שרון עצמו, בסיסו בתוכנית הכוללת של שרון. אחד הרעיונות המרכזיים באותה תקופה היה ?פיזור אוכלוסין' - מתכננים ניסו למצוא את שיווי המשקל האופטימלי בין התפתחות דמוגרפית ניתנת לצפייה להקצאת משאבים, בעיקר בכל הקשור לשימושים בקרקע, כמו חקלאות ופיתוח תעשייתי".
טרזיב מדגיש כי "תוכנית שרון" התבססה על אידיאל שהאדיר צורות חיים כפריות (לעומת חיים בעיר). "כיום, כמובן, יש את הטרנד ההפוך - אזור הכפר עובר תהליכים של עיור. אי אפשר להיות בטוחים מה טוב יותר והאם האג'נדה של המתכננים הלאומיים בתקופת שרון לא יכולה ליהפך שוב לאקטואלית. במחקר שלי התמקדתי, בין השאר, בביוגרפיה של כמה מתכננים מאותה תקופה; בפילוסופיה וברקע המקצועי שלהם, שהיה בעיקרו גרמני".
שורשיה של הבחירה להתמקד באדריכלות ישראלית בעבודת הדוקטורט טמונים בביקורו של טרזיב בישראל ב-1988 בתוכנית לחילופי נוער. טרזיב מעיד כי הוא מצא את ישראל, בעיקר את תל אביב, מרתקת.
כשבאמתחתו רקורד של שלוש שנות מגורים בישראל, אומר טרזיב ("לעניות דעתי") כי כוחה של האדריכלות הישראלית הוא ביכולת שלה להטמיע טרנדים במהירות ובפתיחותה לניסויים. עם זאת, הוא מדגיש כי ייתכן שזו גם נקודת החולשה שלה.
"האדריכלות הישראלית של ימינו מובלת, פחות או יותר, על ידי הטרנדים שניתן לראות בכל מקום בעולם המערבי. זו גישה ניאו-ליברלית של אדריכלות באוריינטציה מסחרית. אין בכך רע - אבל בשנות ה-30, וכן בשנות ה-50 וה-60, היתה בישראל תרבות אדריכלית ברורה ומזוהה. אדריכלות שחיפשה דרך להביע את הרעיון השיתופי".
כשהוא מתבקש להצביע על פרויקט ישראלי שאהוב עליו במיוחד, טרזיב ממהר להודות שהוא משוחד בגלל אופי המחקר שביצע בישראל. בראש הרשימה שלו נמצא בית העירייה בבת ים, שתיכנן צבי הקר. בין המבנים הנוספים שנכנסים לרשימה שלו: בית ההבראה של רכטר בזיכרון יעקב, בניין ההסתדרות בתל אביב של דב כרמי וחלק מהאדריכלות של מנספלד-גתאי ושל יסקי-אלכסנדרוני.
למה בחרת להתמקד בשנות ה-50 וה-60 בישראל?
"מצאתי שהאדריכלות של שנות ה-50 וה-60 היתה מעט מוזנחת בדיון הציבורי-האדריכלי העכשווי, אולי משום שכל תשומת הלב רוכזה בהכרזה של ארגון אונסק"ו על העיר כאתר מורשת לאומי, שהתרכזה במבנים שנבנו מסוף שנות ה-20 ועד שנות ה-40. בכל מקרה, חשבתי שלא ראוי כי הדיון יפסח על שנות ה-50 ו-60. אדריכלות השיכונים של אותה תקופה אמנם נראית לא מושכת במבט ראשון, אבל היא המורשת הלגיטימית של המודרניזם ושל ?האב הקדמון', הבאוהאוס. לא משנה מה חושבים עליה, היא נמצאת שם וצריך להתמודד עמה".
מה למדת מהמחקר שלך על התכנון האורבני באותה תקופה שרלוונטי לישראל העכשווית?
"ישראל של שנות ה-50 ו-60 היתה שונה מאוד ממה שהיא כיום. זו היתה מדינה סוציאליסטית שהנהגתה ניסתה להשיג כמה שיותר רווחה ואיכות חיים לכולם - על חשבון האינדיוודואליזם. הרדיפה אחר עושר היתה מנוגדת לאידיאולוגיה, ואפילו מושחתת. המנהיגים הפוליטיים הגיעו מהקיבוצים - אם לא הקדשת חלק משמעותי מחייך להתחדשות על אדמת ארץ ישראל, היתה לך בעיה עם הסטאטוס החברתי.
"מתכנני הערים והאדריכלים באותן שנים עשו הרבה טעויות - אבל, כעיקרון, היו להם כוונות טובות. הם דגלו בכך ש'לפעמים, פחות יכול להיות יותר'. לא הכל מסתכם בניסיון להשיג מכונית גדולה יותר, טלוויזיה עם מסך דק יותר ובית גדול יותר כל שנתיים".
מה, לדעתך, צופן העתיד, מבחינה עירונית, לברלין?
"צריך להיזהר בכל מה שקשור לתחזיות. רק ב-1989 ברלין היתה עיר מחולקת וכל מי שהתבונן בה מהצד היה מהמר שהמצב יישאר כך לפחות עוד 50 שנה. להבנתי, פיתוח עתידי של ערים תלוי מאוד בהחלטות פוליטיות, מוצלחות יותר או מוצלחות פחות. מבחינה זו, התפתחותה של ברלין היא כרגע מעודדת - וכפועל יוצא, גם העתיד שלה.
"אני מאמין שהעתיד של ברלין תלוי מאוד בארגון מחדש של התשתיות שלה, באופן שיאפשר שימוש בר-קיימא במשאבים וכן מצבים גמישים יותר של חיים אורבאניים ברמת המיקרו. ברלין תצטרך גם לעשות יותר כדי לקדם תחומים כמו רב-תרבותיות, סוציאליות ויצירה של חיים אורבאניים משותפים. נכון שברלין טובה יותר, מבחינה זו, מהרבה ערים באירופה - אבל יש מקום לשיפור".
יש שיטענו כי בין תל אביב לברלין יש דמיון רב, בעיקר בשל האווירה התוססת והפתיחות שמאפיינות את שתיהן.
"אין דמיון רב ברמה האורבאנית והאדריכלית בין שתי הערים. גם ההתפתחות ההיסטורית שלהן שונה מאוד. תל אביב היא עיר של גנים. ברלין היא עיר של אבן, שניצבת במרכזה של סביבה טבעית שופעת יערות ואגמים. עם זאת, באופן מפתיע, החיים העירוניים בהן דומים מאוד. שתי הערים נהנות מאווירה חיה וקוסמופוליטית, שמלאה סתירות מעניינות. בסופו של דבר, האווירה ואורח החיים בעיר הם תוצר של האנשים שחיים בה".
מה תל אביב, שנמצאת גם היא בקפיצת התפתחות, יכולה ללמוד מברלין?
"צריך להחזיר למרכז העיר תושבים מהפריפריה ומהפרברים. מעודד לראות שבתל אביב הושקע מאמץ לתעל את הצמיחה בעיר בכיוון הזה. מה שלא מעודד הוא העובדה שהפיתוח מתמקד בשוק היוקרה, כמו ליד דרך איילון. אם לא ידאגו לכך שרמת המחירים בעיר מתאימה לכל כיס - היא תתפרק בטווח הרחוק".
המודל הברלינאי
שני שילה
18.6.2010 / 7:08