גם בבג"ץ, סחבת עדיפה על פעולת קומנדו

>> הכישלון הישראלי בפרשת המשט לעזה חזר על עצמו השבוע - והפעם בירושלים. שייטת 13 של צבא ההגנה על שלטון החוק, בראשות יחידת העילית של שופטי בג"ץ, יירטה שני משטים שתוזמרו היטב על ידי פעילים חרדים - פרשת בית הספר בעמנואל, שבו החליט בג"ץ לשלוח לכלא את ההורים, וההחלטה למנוע הבטחת הכנסה מאברכים.

ממש כמו במשט, לפני קבלת ההחלטות היה לשופטי בג"ץ את כל המידע הנחוץ, זמן התארגנות רב, אפשרות לבחור בין דרכי תגובה שונות ויכולת לבחון את השלכות החלטתם. ובכל זאת, הם בחרו בכלים הכבדים ביותר שברשותם: ביטול סעיף של חוק או מאסר.



השימוש במלוא העוצמה הוא לכאורה הדרך הקלה ביותר כדי לטפל בכל בעיה. התנהלות כזו יכולה להצביע על איתנות ושכנוע עצמי עמוק. ואולם מנגד, זה גם מלמד על היעדר חשיבה יצירתית, חוסר רצון לבצע טיפול כירורגי ועצימת עיניים ביחס להדף הנובע מהפעלת אש חיה בשטח צפוף. תוצאותיו ההרסניות של שימוש מופרז בכוח פגעו בישראל במישור הבינלאומי - ויפגעו בבית המשפט העליון במישור הפנימי.



המשט הראשון שיצא לעבר ירושלים לפני כעשור הגיע לקצו ביום שני השבוע. קבוצת סטודנטים ועמותה הפועלת לקידום חופש הדת טענו כי גמלת הבטחת הכנסה לאברכים מכוח הסעיף התקציבי היא הסדר מפלה הפוגע בשוויון ובכבוד האדם שלהם. האפליה היא בין סטודנטים החוסים תחת חוק הבטחת הכנסה, ואינם זכאים לסיוע כספי מכוחו בעת לימודיהם, לבין אברכים הלומדים בכולל, החוסים תחת סעיף תקציבי בחוק התקציב המסדיר את גמלתם החודשית.



המדינה והאברכים שהצטרפו לעתירה טענו כי אין מדובר באפליה פסולה אלא בהבחנה מותרת המבוססת על שונות בין האוכלוסיות: הסטודנטים רוכשים השכלה שמכשירה אותם לחיי עבודה, בעוד שהאברכים בחרו בדרך חיים של צניעות חומרית, והלמידה היא עבודתם. המחוקק, כך הסבירו לשופטים, בחר לתקצב את פעילות למידתם של האברכים בסעיף התקציבי ואילו לסטודנטים ולאוניברסיטאות ניתן סיוע, מענקים ותקצוב שסכומם הכולל עולה על התמיכה באברכים.



נשיאת העליון, דורית ביניש, ניסתה לשכנע בפסק דינה כי אין מנוס מלבטל את הוראת החוק שיוצרת אפליה שאינה מידתית. הסטודנטים לא היו זכאים להבטחת הכנסה ולכן ניטול את האפשרות הזו גם מהאברכים. כך לכולם לא יהיה - ויהיה שוויון, לפחות עד שהמחוקק יקבע אחרת בחוק שונה מזה שבוטל. אז מה אם מאז הגשת העתירה החוק שונה וחלק מהסטודנטים כבר זכאים להבטחת הכנסה? אז מה אם המחוקק קבע בחוק התקציב כי ברצונו לתקצב את האברכים? האפליה חמורה, הכריזה ביניש, ורק בשל רגישות השופטים לא בוטל החוק מיידית, אלא החל ב-2011.



ביניש לא היתה צריכה להתנצל על כך שהעתירה נגררה עשר שנים. היא היתה צריכה לגרור אותה עוד עשר שנים. יש נושאים שהפתרון המשפטי, שהוא תמיד משחק סכום אפס, פשוט לא מתאים להם. בג"ץ יכול וצריך היה לקדם פתרון של נושאים כאלה בדרכי הידברות, גם אם חלפו עשר שנים. רומא לא נבנתה ביומיים. גם ירושלים לא.



השופט אדמונד לוי כתב את דעת המיעוט התמציתית שבה הציע לדחות את העתירה. לוי הדגיש את חשיבות פועלם ותרומתם של האברכים לשימור תורת ישראל. הוא נמנע במכוון מלהתערב בשיקולי הכנסת והממשלה והבהיר כי הגמלה עומדת על סכום זעום, ולכן ההסדר מידתי.



יומיים לאחר מכן השתלשל לוי בחבלים היישר אל "ספינת עמנואל". הוא הורה לשלוח לכלא את ההורים של התלמידות בבית הספר האשכנזי שסירבו להישמע להוראתו, ולאחד את בית הספר עם זה של התלמידות ממוצא מזרחי. אז מה אם עוד פחות משבועיים מתחיל החופש הגדול? אז מה אם מדובר בקהילה קיצונית ומתבדלת? אז מה אם זוהי תרבותה שהיא מבקשת לקיים (גם אם היא ראויה לגינוי בעינינו)?



לוי הפעיל את כל הכוח. מה כבר יקרה? הפגנות, אלימות וזעם. מקסימום ימנו ועדת בדיקה בראשות שופט בית משפט עליון בדימוס. במקרים האלה בית המשפט הוכיח שהוא אינו מסוגל לפתור את הבעיות, אלא רק להעמיק אותן.