וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

להכניס לימודי ליבה לבתי הספר החרדיים

מירב ארלוזורוב

20.6.2010 / 8:40

מירב ארלוזורוב טוענת כי הפרדוקס של מערכת חינוך שאינה מצייתת למדינה, לערכיה ולחוקיה, אבל מתקיימת על חשבונה - הוא לב המחלוקת סביב החינוך החרדי

היה כבר מי ששאל השבוע, בעקבות פסיקת בג"ץ בעניין ההפרדה העדתית בבית הספר בעמנואל, מדוע נטפל בג"ץ דווקא להפרדה העדתית. החינוך החרדי הרי מפוצל מלכתחילה לעשרות זרמים ותת-זרמים שונים ומשונים. אפילו בתוך הזרם האשכנזי, חצר אשכנזית אחת לא תסכים כי ילדיה ילמדו בבית הספר עם חצר אשכנזית אחרת, בשל דקויות כאלה ואחרות.

כמובן שיש אבחנה בין חוזרים בתשובה לבין חרדים מקוריים, בין רב אחד לבין רב אחר, ומטבע הדברים יש גם הפרדה בין מזרחים לאשכנזים. זוהי רק אבחנה אחת נוספת, מיני רבות, שקיימות בחינוך החרדי - וכולן ללא יוצא מן הכלל ממומנות בכספי משלם המסים הישראלי.

מערכת החינוך הישראלית, נזכיר, מחולקת לשלוש קבוצות עיקריות. יש את המערכת הממלכתית, המפוקחת באופן מלא ונהנית גם ממימון מלא (100%). ישנה המערכת של מוכר שאינו רשמי, שהם בתי ספר מיוחדים וחריגים. המוכר שאינו רשמי נהנה מרמות פיקוח שונות, וגם המימון שלו הוא פחות - 75% מימון פר תלמיד - בהשוואה למערכת הממלכתית. וישנה המערכת של בתי הספר הפטורים, שהם אקס טריטוריאליים. המדינה לא מפקחת, והם בתמורה מקבלים רק 55% תקצוב.

אף שאיש לא יודה בכך, שני הזרמים שאינם ממלכתיים נולדו כדי לשרת את צורכי החינוך החרדי. הרוב הגדול של בתי הספר החרדיים נמצאים תחת ההגדרה של "מוכר שאינו רשמי". הקיצוניים בקרב החרדים מסתפקים בתקציב של 55%, במסגרת הפטור, ובלבד שהמדינה לא תפשפש במעשיהם. בתי הספר הללו, הנהנים מתקציב של המדינה אבל אינם מוכרים באמת על ידי המדינה, משתמשים בתקציבים שהועמדו להם כדי לממן את כל מאווייהם החינוכיים של החרדים. בעיקר בתי ספר מפוצלים וקטנים מאוד, המשקפים את הפיצול הנורא בתוך החברה החרדית. בתי ספר שמונים פחות ממאה תלמידים, והסעות של תלמידים מערים מרוחקות לבית ספר של חצר מסוימת, הם תופעות נפוצות בחינוך החרדי. למותר לציין כי בזרם הממלכתי משרד החינוך אוסר בתכלית האיסור על כל אלה - אבל אצל החרדים הכל מותר. כמובן, ב-55% תקצוב מכספי המדינה.

הפיקוח על החינוך החרדי כמעט אינו קיים

לצד בתי הספר החרדיים הקיצוניים, מתקיימות שתי רשתות החינוך הגדולות של מערכת החינוך החרדית - מעיין החינוך של ש"ס והרשת של אגודת ישראל. הן מקבלות תקציב מלא של 100%, כאילו הן בתי ספר ממלכתיים, ומתחייבות בתמורה לעמוד בכל דרישות הלימוד של משרד החינוך, לרבות לימוד של כל תוכני הלימוד הנדרשים בממלכתי (ליבה).

מכיוון שהפיקוח על הרשתות החרדיות הוא נפרד מהפיקוח הממלכתי, ובפועל כמעט שאינו קיים, אף אחד לא באמת יודע אם הרשתות הגדולות עומדות בדרישות הליבה. ההערכה היא שלא, ועובדה שהרשתות מסרבות לקיים מבחני מיצ"ב (מדדי יעילות וצמיחה בית ספרית) מלאים בבתי הספר שלהן. אבל זה לא מונע מהמדינה לתקצב אותן כאילו היו בתי ספר ממלכתיים לכל דבר ועניין.

עצימת עיניים, הונאה עצמית, היעדר מוחלט של פיקוח - אלה הם המאפיינים של דרך ניהולה של מדינת ישראל את החינוך החרדי. בנוסף, כמובן, לשני המאפיינים המרכזיים באמת - היעדר תוכני ליבה וקבלת מימון מהמדינה בכל מקרה. 55%, 75% או 100% - זה לא משנה.

בכל מקרה מערכת החינוך החרדית חיה ומתקיימת על חשבון כספי מדינה, וזאת כאשר היא מתנהלת בסתירה מוחלטת לכל הערכים שהמדינה ומשרד החינוך מטיפים להם - הקפדה על תוכנית לימודים מחייבת (ליבה), הקפדה על שוויון בין כל התלמידים (היעדר הפרדה), הקפדה על תקני בטיחות מחייבים (אצל החרדים לומדים במבנים שאינם עומדים בשום תקן) והקמתם של בתי ספר בעלי בסיס כלכלי, כלומר עם מינימום של תלמידים.

הפרדוקס הזה, של מערכת חינוך שאינה מצייתת למדינה, לערכיה ולחוקיה, אבל מתקיימת על חשבון כספי המדינה, היא לב המחלוקת סביב החינוך החרדי. בג"ץ עמנואל נגע רק בקצה הקרחון של המחלוקת הזו, בבעיה קטנה אחת של ההפרדה העדתית שמתקיימת במערכת החינוך החרדית.

אבל החרדים כולם הבינו את המסר שעלה מכך, ומכאן גם הסערה הגדולה שפרצה: הם הבינו שבפעם הראשונה מדינת ישראל מתחילה להעז ולהתערב בתחלואיה של מערכת החינוך החרדית. השאלה רק אם ההתערבות תעצר כאן, או שמא המדינה תעז ותרחיב את ההתערבות עד לשאלות היסודיות ממש. משמע, השאלה אם מי שחי על חשבון המדינה יכול לסרב לציית לחוקיה, ולסרב ללמד את תוכני הלימוד שלה. במדינה מתוקנת השאלה הזו כלל לא היתה עולה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully