>> מי לא מכיר את הסיטואציה הלא נעימה הזאת? ניתן לפגוש אותה כמעט כל יום בקניון הקרוב למקום מגוריכם: זאטוט או זאטוטה כבני שלוש-ארבע רוקעים ברגליים, צורחים במלוא הגרון ובוכים עד כלות הנשימה באמצע מרכז קניות הומה. הסיבה פשוטה: הזאטוטים אמנם אינם יודעים זאת, אבל הם חווים על בשרם את השיעור הראשון בכלכלה.
רבים סבורים שהשיעור הראשון הזה נלמד בתיכון או באוניברסיטה ואינו גורר התקפי זעם, אלא דווקא גילוי שעמום ואדישות. אלא שהשיעור הכלכלי שמביא את הזאטוט לתגובה כזו הוא מוקדם יותר, וכואב למדי: הסיטואציה בקניון מגיעה כשהזאטוט לומד בפעם הראשונה את משמעות המגבלה התקציבית - אמת מרה שתלווה אותו כל חייו.
בגלל מגבלת התקציב, חיי כולנו רצופים בסיטואציות שבהן עלינו לבחור ולקבוע סדרי עדיפויות. אלה חיים של "או-או" ולא של "גם וגם".
במשך התקף הזעם של הזאטוט, ההורה משמש כמין חשב כללי או שר אוצר. הוא מציב בפני הילד דילמה קשה: "יש לנו תקציב של 50 שקל, ואתה צריך לבחור - משחק מחשב או צעצוע". אבל הילד, שלבו נקרע בין שתי האופציות, רוצה גם וגם. הרעיון שיש מגבלת תקציב זר לו לחלוטין.
לא פעם התגובה התמימה של אותו ילד או ילדה, שמעוררת חיוך אצל המבוגרים, היא "אז תשלמו בכרטיס אשראי" או "תוציאו עוד כסף מהכספומט". הילדים בתמימותם אינם מבינים שהבעיה אינה אמצעי התשלום, אלא גודל התקציב העומד מאחוריו.
עמידה מול זאטוט כזה אינה חוויה נעימה. רובנו נוטים לרחם על ילדנו הבוכה, ולא פעם גם רוצים למנוע את המבוכה - הרי כל הקניון מסתכל עלינו. לכן לעתים אנו נשברים ומוותרים. אבל בסופו של דבר, ברוב המקרים לומדים רוב ההורים, בצדק רב ומתוך אחריות, להגיד לילד "לא".
למזלם, שלא כמו פוליטיקאים, ההורים הקשוחים אינם צריכים לעמוד לבחירה בידי ילדיהם. אין להם פריימריז או קמפיין בחירות המרחף מעל לראשם. תארו לכם מצב שבו ההורים היו צריכים לומר לילד הזועם שאין לו ברירה ושהוא יכול לבחור רק מוצר אחד מתוך שניים שבהם חשק - ומיד אחר כך היו צריכים לנסות לשכנע אותו שיצביע בעבורם.
במקרה כזה די ברור שמגבלת התקציב היתה מתמסמסת מול דרישותיו של הבוחר הקטן. אם ההורים היו זקוקים לדעת קהל חיובית, סביר שהיו מתפתים לקנות את שני המוצרים, ודוחים את ההתמודדות עם האוברדראפט לעתיד.
מחיר כלכלי כבר
מה שקורה בשנים האחרונות בזירה הכלכלית העולמית מזכיר מאוד את הסיטואציה בקניון. בפני אזרחי המדינות מוצבת דילמה קשה: עליהם לבחור בין מה שהם יכולים לקבל לבין מה שעליהם לוותר עליו. אלא שכמו הילדים בקניון, הם רוקעים ברגליהם ודורשים גם וגם.
שלא כמו ההורים האחראים בקניון, שאינם עומדים לבחירות, מנהיגי המדינות, שזקוקים להון פוליטי ולאהדת הקהל, מבטיחים לבוחריהם הבטחות מפליגות שבלתי אפשרי לעמוד בהן לאורך זמן. הם מרוויחים אהדה בהווה על חשבון הקרבת העתיד. התוצאה היא משיכת זמן עד שמגיע המשבר הבלתי נמנע.
זה מה שקרה באחרונה עם משבר החובות של יוון ומדינות אחרות באירופה, וזה קורה גם בארה"ב. חוסר נכונותה של ההנהגה לומר לציבור הבוחרים את האמת, מתוך חשש לפגיעה בתמיכה הפוליטית, מונע טיפול בבעיות ומייצר ציפיות שווא.
אני לא מדבר רק על מדיניות כלכלית או יצירת גירעונות - על אלה כבר נאמר מספיק. אני מדבר על מקום אחר שבו התופעה הזאת באה לידי ביטוי מובהק: בהתייחסותם של המנהיגים למדיניות האנרגיה של מדינותיהם.
בעיית היסוד הניצבת בפני פוליטיקאים היא פשוטה, והיא באה לידי ביטוי באופן הטיפול של הממשל בארה"ב בדליפת הנפט ובאסון האקולוגי שאירע בעקבותיה במפרץ מקסיקו. לראשי הממשל ובראשם הנשיא ברק אובמה ברור שהציבור הרחב רוצה לשמוע על צמצום השימוש בנפט ובמקורות אנרגיה מזהמי סביבה. הציבור רוצה לשמוע שאסונות אקולוגיים כאלה לא יקרו שוב, ורוצה לדעת שהממשל מתאמץ לצמצם את פליטת גזי החממה.
אלא שלמרבה הצער, נכון להיום וגם לשנים הקרובות לא ניתן להקטין את צריכת האנרגיה המזהמת מבלי לשלם מחיר כלכלי וחברתי קשה. אפילו קשה מאוד. תלותו של העולם באנרגיה מבוססת פחמן אינה יורדת כלל וכלל. אין כיום לאנושות דרך להחליף את מקור האנרגיה הפשוט והזול הזה במקור חלופי נקי ובטוח, מבלי לצמצמם דרמטית את צריכת האנרגיה.
לצמצום משמעותי של צריכת האנרגיה, ולא כצעד סמלי שנועד בעיקר לנקות את המצפון - צמצום משמעותי, שמשפיע על הסביבה - יש משמעות ברורה: ירידה חדה בפעילות הכלכלית וברמת החיים.
בין מחיר הנפט לאבטלה
קחו לדוגמה את הצעד שעליו הכריז הנשיא אובמה בעקבות האסון במפרץ מקסיקו - הקפאה של הקידוחים במים עמוקים למשך שישה חודשים. בנאום לאומה שנשא באחרונה תיאר אובמה את הנזקים ואת המחיר הכרוך בתלותם של ארה"ב והעולם כולו בדלק פחמני - ובמיוחד בנפט. אובמה הבטיח לקהל להאיץ את החיפוש אחר מקורות אנרגיה טובים יותר.
כמו איש שיווק מיומן, אובמה נתן לקהל בדיוק את מה שהוא רוצה לשמוע, מבלי להזכיר את המחיר. הבעיה היא שמדובר בהבטחות סרק ובמלים ריקות שאין מאחוריהן דבר. הקפאת הקידוחים למשך שישה חודשים אינה משמעותית לכשעצמה. השאלה החשובה היא מה יקרה אחריה.
אם ההקפאה תימשך לאורך זמן, מחיר הנפט יעלה. חלק גדול מעתודות הנפט הידועות כיום נמצאות במים עמוקים. אם עתודות אלה ייעלמו מצד ההיצע, המחירים יעלו. גם זה חלק מהקורס במבוא לכלכלה - הקשר שבין הביקוש להיצע והאופן שבו הוא משפיע על המחירים.
מחירי נפט גבוהים משמעותם פגיעה בצרכן, האטה בפעילות הכלכלית ועלייה בשיעור האבטלה. זוה האמת החדה והברורה, וזוהי הבחירה הקשה הניצבת בפני האזרחים, שאליה לא התייחס הנשיא כלל.
ולגבי מקורות חלופיים: בדיוק כמו שנאום סוחף לא יכול לסתום את הדליפה הסמוכה לקרקעית האוקיאנוס, כך גם נאום מלא חזון אינו יכול לשנות את העובדה הפשוטה שאין לנו כיום תחליף אמיתי לאנרגיית נפט או פחם - שלמרבה הצער גורמת גם לזיהום סביבתי.
האמת הפשוטה היא שרווחת אוכלוסיית כדור הארץ עלתה במידה דרמטית ב-150 השנים האחרונות, ושהאוכלוסייה הזאת גדלה מאוד. זה קרה בזכות שיפורים טכנולוגיים ורכישת ידע, אבל כל השיפורים והידע האלה לא היו שווים כקליפת השום בלי מקורות האנרגיה הפחמניים שאותם למדנו לנצל באופן יעיל ואינטנסיבי החל מאמצע ה-19.
בלי שימוש נרחב באנרגיה כזו, על המחיר הסביבתי הכבד שלה, אין שום סיכוי להחזיק על פני הכדור 7 מיליארד בני אדם ברמת החיים הנוכחית. יותר מזה: לא ניתן יהיה לספק לחלקם הגדול צרכים בסיסיים ביותר - החל במזון וכלה בקורת גג.
אם רוצים לצמצם דרמטית את צריכת האנרגיה הזאת, צריך להציג לאנושות את האמת המרה: רוצים פחות אנרגיה מזהמת? רוצים להימנע לחלוטין מהסיכון של דליפות נפט? אין בעיה. זה אפשרי, אבל מספר האנשים על פני כדור הארץ צריך להתכווץ במחצית. ואז כל מה שנשאר זה למצוא שלושה מיליארד מתנדבים שיהיו מוכנים להחזיר ציוד ולפרוש מהעולם.
הכותב הוא מנכ"ל פסגות קומפס השקעות ומנהל מחקר חו"ל בפסגות
רוצים אנרגיה ירוקה? שלמו באבטלה גבוהה
מאת דורון צור
20.6.2010 / 7:02