משקיע קטן מדי

משקיעים פרטיים בוול סטריט מתייחסים, לכאורה, בקור רוח לטלטלה בשוקי המניות, אך חברות ניהול הנכסים שמשרתות אותם שוקלות מחדש מי הוא לקוח ראוי. בקומה העליונה של שוק ההשקעות, מבקשות גולדמן סאקס ומריל לינץ להיפטר מהלקוחות האמידים הפחות עשירים שלהן. הלקוחות האלה מתבקשים לוותר על ברוקרים אישיים ולהסתפק בקרנות השקעות שעלותן גבוהה יותר, אך השירות האישי בהן מוגבל. בקומת הרחוב, נפטרות חברות קרנות הנאמנות חרישית מהלקוחות העניים ביותר שלהן, בכך שהן מעלות את סכום המינימום הדרוש להשקעה וסוגרות אפיקים זולים למשקיעים.



המעבר הזה משקף הבנה טובה יותר של התרומה של כל לקוח לרווחי חברות ההשקעות, כולל הכרה בכך שהסיכוי שלקוח קטן ייהפך ביום מן הימים לאיל הון כמו וורן באפט קלוש. משקיעים קטנים אולי מאמינים שוול סטריט היא הדרך הבטוחה אל העושר, אך וול סטריט עצמה כבר אינה מאמינה בכך. השינויים מאותתים על סוף העידן שבו גם המשקיעים הקטנים ביותר נתפשו כשחקנים לגיטימיים בשוקי ההון.



בשוק הפרים הארוך בארה"ב, שהחל ב-1982 והסתיים ב-2000, השתתף חלק הולך וגדל של הציבור. בשלב האחרון והמסחרר שימשו חברות הברוקרג' המקוונות אמצעי פשוט וזול עבור משקיעים קטנים על מנת להשקיע במניות או לקנות ולמכור לעתים תכופות, לפעמים מדי יום, מתוך אמונה כי זו הדרך המהירה והקלה לעשות כסף בשוק. ואולם במשך רוב שנות שוק הפרים היו קרנות הנאמנות מכשיר ההשקעה שהביא את הציבור לשוק.







ב-1980 פחות מ-6% ממשקי הבית בארה"ב השקיעו בקרנות נאמנות, לפי נתונים של מכון המחקר Institute Investment Company. מבין המשקיעים בקרנות נאמנות, הרוב השקיע בקרנות המתמחות באיגרות חוב, ולא במניות. ב-2001, כמחצית ממשקי הבית בארה"ב השקיעו בקרנות נאמנות (ראו תרשים), וכ-70% מהם השקיעו בקרנות מנייתיות.



הסרת המכשולים להשקעה

אחת הסיבות המרכזיות לפופולריות של קרנות נאמנות היתה הסרת מכשולים להשקעה בהן. בעקבות שוק הדובים הארוך של שנות ה-70, אימצו חברות קרנות שיטה שפותחה על ידי חברת ההשקעות הוותיקה מבוסטון סקאדר סטיבנס & קלארק. היא שיווקה קרנות ישירות לציבור מבלי לגבות "עמלת כניסה" (load בעגת התעשייה). השינוי הזה איפשר לאנשים עם חסכונות צנועים להשקיע במניות ביעילות דומה לזו של מוסדות. הם פתחו מיליוני חשבונות השקעה, לרוב בסכומים התחלתיים צנועים.



ואולם אלא אם החשבונות האלה גדלים, אין בהם שום הגיון כלכלי עבור חברות ההשקעות. העלות של הניהול הבסיסי של החשבונות האלה - חשבונאות פשוטה, הדפסת דפי חשבון וכדומה - היא 40-30 דולר בשנה, לא משנה מה גודל החשבון. חברות ניהול כספים אמריקאיות גובות עמלה כאחוז מהנכסים, ולכן כדי לכסות את העלות הבסיסית דרושים נכסים בשווי 4,000-3,000 דולר בכל חשבון השקעות אישי, שלא לדבר על עלויות נלוות של מחקר, שיווק וניהול שוטף.



קבוצת קרנות הנאמנות ונגארד (Vanguard), חלוצת הקיצוץ בהוצאות לשיפור הביצועים של השקעות, הציעה בעבר תוכנית להשקעה מינימלית של 500 דולר בכל קרנותיה. לא עוד. השקעת המינימום בכמה מהקרנות הפופולריות ביותר שלה עלתה ל-25 אלף דולר; בקרנות אחרות מבטיחה השקעה של 25 אלף דולר עמלות נמוכות במיוחד. בעבר נהגה החברה להפחית עמלות ככל ששווי הנכסים גדל. עתה היא מעלה עמלות בכמה קרנות, אם כי בשיעור נמוך יחסית ומרמה יותר נמוכה מאשר יריבותיה גובות.



חברות פחות מצליחות ממנה נסוגות מפעילות השיווק הישיר. אינווסקו, CSFB ואפילו סקאדר, כיום בבעלות דויטשה בנק, הודיעו באחרונה כי יפסיקו לשווק קרנות ישירות לציבור. תחת זאת, הן ישווקו קרנות באמצעות ברוקרים, שגובים עמלה של כ-5%. הברוקרים מצדם מעוניינים בעיקר בלקוחות אמידים.



נידוי המשקיע הקטן



דוגמה טובה לנידוי המשקיע הקטן היא TIAA-CREF, חברה שלא למטרות רווח שהוקמה בתחילת המאה ה-20 על ידי איל הפלדה והפילנתרופ אנדרו קרנגי, כמעין קרן פנסיה למורים. החברה זכתה להצלחה עצומה, וב-1997, לאחר מאמצים ארוכים לשינוי הגדרת המיסוי שלה, הותר לחברה לשווק קרנות לציבור. היא גבתה עמלות נמוכות כמעט כמו אלה של ונגארד ודרשה השקעה מינמילית של 250 דולר בלבד.



התוצאה היתה מבול של חשבונות זעירים, שבהם לא היתה כל פעילות אחרי פתיחתם, אומרים ב-TIAA-CREF. החשבונות האלה הזניקו את הוצאות החברה, ובאחרונה היא העלתה את השקעת המינימום ל-1,500 דולר. ייתכן שהיא תועלה שנית. אמנם שוק ההשקעות אינו מוגבל לעשירים בלבד, אך העידן שבו קידמה וול סטריט בברכה גם את פניו של המשקיע הקטן ביותר הסתיים.