וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מוכרים את עצמם לדעת

בר חיון

21.6.2010 / 7:00

קורא נבוכים



>> "שלושה דובים חוזרים הביתה מטיול. ?מי אכל מהדייסה שלי', שואל כל דוב בתורו, חוץ מהדוב הצעיר שמתרעם: ?עזבו את הדייסות, מי גנב את הטלוויזיה?'" בדיחה לא רעה זו, שהופיעה בגיליון "מעריב לילדים" מתחילת יוני, חוץ מלהצ חיק מצליחה גם לשקף את האופן שבו כתבי העת הבולטים לילדים פונים למנוייהם: פחות כקוראי עיתון, ויותר כצופי טלוויזיה.

ואכן, חלק מהמגזינים לילדים ונוער לא נועדו לקריאה אלא לעלעול: העיצוב הדחוס ופיזור קטעי המלל הקצרים מכתיבים "קריאה דיגיטלית" - ממש כמו באינטרנט או בזפזופ בטלוויזיה. העיניים קופצות מחלון כיתוב אחד לאחר כדי לחטוף הבזקי מידע נוצצים.



אבל מגזינים כמו "מעריב לנוער" (קבוצת מעריב), "ראש1" ו"עולמו של דיסני" (הוצאת ידיעות), הרי אינם יכולים באמת להתחפש לטלוויזיה או לאינטרנט, ולכן הם בעיקר מתחרים ביניהם מי יהיה להקת המעודדות הנוצצת והקולנית ביותר שתלווה את הטרנדים האחרונים.



העניין הוא, שלמגזינים אלה יש דווקא פוטנציאל לספק ערך מוסף עיתונאי ואקטואלי לקוראים הצעירים, שאין באף מדיה ועיתון אחרים. בסיקורים וראיונות אחדים הם אף מממשים פוטנציאל זה (העיסוק בזהות מינית, הגזענות בבית הספר בעמנואל, השאלה האם הדור הזה באמת איכותי פחות מזה של הוריו), אך לעתים נדירות מדי.



בעיה נוספת במגזינים לנוער היא מידת ואופן הפרסום שבהם. הרי גם כך ההתייחסות לקוראים היא מעל הכל כאל צרכנים אשר זהותם והביטוי העצמי שלהם מסתכמים בחופש לצרוך, בין אם מדובר באופנה וגאדג'טים, ובין אם בסלבריטאים המוצגים כאחרוני המותגים. אך התופעה הבזויה שבה פרסומות מתחזות לאייטמים בעיתון (בלי הכיתוב "מדור פרסומי"), היא קפיצת מדרגה בטשטוש הגבולות שבין תוכן עיתונאי לשיווקי.



סטריפ קומיקס שבו הדמויות הידועות משבחות מוצר מסוים, מדור המפציר בקוראיו לשלוח sms בתמורה להשתתפות בהגרלת מוצרים - אלה הם רק דוגמאות מעטות למנהג מגונה שיש להוקיע, במיוחד כשמדובר בילדים ונוער.

טרם התפרסמו תגובות

top-form-right-icon

בשליחת התגובה אני מסכים לתנאי השימוש

    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully