בלונדון החרדים עובדים - בגלל החינוך

עמירם גונן ממכון פלורסהיים, בדק ב-2005 את מנהגיה של הקהילה החרדית בלונדון. מדובר בקהילה אדוקה שקרובה מאוד לקהילה החרדית בישראל. הסמכות הרבנית של החרדים בלונדון היא הרבנים בישראל, וכמעט כל נער חרדי מלונדון נשלח להשלים את לימודיו התורניים בישראל. בנוסף, האדיקות הרבה מתאפיינת במשפחות מרובות ילדים, ובקיומו של חינוך חרדי נבדל מהחינוך הממלכתי הבריטי, המסתמך על לימודי קודש.

מאחר שהחינוך החרדי בלונדון מבוסס בעיקרו על לימודי קודש (על אף ששם החרדים לומדים גם מקצועות נוספים) ואינו מכשיר להשתלבות בשוק העבודה המודרני, ומאחר שהמשפחות החרדיות בלונדון הן גדולות מאוד, הרי שכמו בישראל, הקהילה החרדית הלונדונית היא ענייה מאוד.

אלא שכאן נפער הפער הגדול בין שתי הקהילות: בעוד שבישראל הרוב המוחלט של הגברים החרדים לומד בישיבות ואינו עובד, בלונדון המצב הוא הפוך - מרבית הגברים החרדים עובדים, גם אם מדובר בעבודות פשוטות ולא מכניסות. לפי ניתוח שעשה חגי לוין מהמועצה הלאומית לכלכלה במשרד רה"מ, בהתבסס על מחקרו של גונן, בעוד שבלונדון רק 18% מהגברים נשארו ללמוד בישיבה - מדובר בעיקר ב"תלמידים החכמים", כלומר במבריקים ביותר מקרב הנוער, שרק הם ממשיכים בלימודים לכל החיים - בישראל מדובר בשיעור של כ-60%-75% מהגברים החרדים. כלומר, בישראל כל החרדים הופכים את הלימודים לדרך החיים, ולא רק המבריקים והמוכשרים ביותר.

הניתוח של המועצה הלאומית לכלכלה מעלה שלוש סיבות להבדל התהומי בין שתי הקהילות. הבדל אחד הוא השירות הצבאי - בלונדון אין צבא ובישראל יש. מאחר שהדרך היחידה לחמוק משירות צבאי היא לימודים בישיבה (חוק טל), בישראל כל הגברים החרדים נוהרים ללמוד.

הבדל שני ומהותי הוא מדיניות הקצבאות. גם ממשלת בריטניה דואגת למשפחות העניות שלה, בעיקר למשפחות מרובות הילדים - שיעור הילודה בבריטניה הוא נמוך, ולכן יש גם מדיניות אקטיבית לעידוד הילודה. עם זאת, חלק גדול מהקצבאות המשולמות בבריטניה מותנות ביציאה לעבודה. הפער בקצבאות בין מי שיוצא לעבוד לבין מי שלא הוא עצום, ומהווה תמריץ ליציאה לעבודה. בישראל, הרוב הגדול של הקצבאות משולם לחרדים בכל מקרה, ואינו מעודד אותם לצאת לעבוד.

ההבדל השלישי הוא החינוך. אמנם גם החרדים בלונדון מתמקדים בעיקר בלימודי קודש, אבל מערכת החינוך שלהם נבדלת ממערכת החינוך החרדית בישראל בשני אופנים. האחד, במרבית בתי הספר החרדיים בלונדון מלמדים גם לימודי חול לצד לימודי קודש. בישראל, לעומת זאת, חלק גדול מבתי הספר לבנים, ובפרט בתי הספר התיכוניים (ישיבות קטנות), כלל אינם מלמדים לימודי חול.

הבדל נוסף וחשוב ביותר הוא הגישה של המדינה למערכת החינוך החרדית הנבדלת. בבריטניה מסרבת המדינה לממן בתי ספר שאינם עומדים בתוכנית הלימודים שנקבעה על ידה. המדינה אמנם אינה אוסרת הקמת בתי ספר שקיימת בהם תוכנית לימודים חריגה, אבל היא אינה מממנת אותם. מי שרוצה לחרוג מתוכנית הלימודים הלאומית מתכבד לעשות זאת על חשבונו, במסגרת של בתי ספר פרטיים בלבד. בישראל, לעומת זאת, מערכת החינוך החרדית כולה ממומנת בידי המדינה - בשיעורים של 55%-100% - הגם שהמערכת הזו אינה עומדת בתוכנית הלימודים, אינה מפוקחת ואינה מצייתת לחוקי המדינה בתחומי הבטיחות, השוויון בין תלמידים וזכויות העובדים.

ההבדל בגישה של שתי המדינות למערכות חינוך בדלניות הוא תהומי, וכמוהו גם הפירות של הגישה השונה. העובדה שמערכת החינוך החרדית בלונדון היא פרטית, הופכת את החינוך שם ליקר מאוד. לפיכך, לגברים החרדים אין ברירה אלא לצאת לעבוד - אחרת הם לא יוכלו לממן את בתי הספר הפרטיים לילדיהם. בישראל, לעומת זאת, החינוך ממומן בידי המדינה בשיעורים גבוהים, ולכן אין בעיה ליהנות ממנו בלי לצאת לעבוד.

לפיכך, האסטרטגיה הבריטית משיגה שתי מטרות בו זמנית. האחת, היא שומרת על העיקרון שכספי ציבור משמשים רק למטרות המקדמות את המדינה. משמע, רק כדי לממן מערכות חינוך המעצימות את האזרח, גם בגישתו הדמוקרטית וגם בהשלבותו בשוק העבודה. בישראל, לעומת זאת, כספי ציבור נזרקים לריק בכך שהם משמשים למימון מערכת חינוך בדלנית, אנטי ציונית, אנטי דמוקרטית, לעתים קרובות גזענית, ושאינה מכשירה את בוגריה להשתלבות בשוק העבודה.

המטרה השנייה היא שעול החינוך הבדלני בבריטניה מאלץ את הצורכים אותו לצאת לעבוד. בישראל, לעומת זאת, יש גם בדלנות וגם הימנעות מעבודה - במימון כספי המסים של אותם אזרחים שכן יוצאים לעבוד. חבל שהמנדט הבריטי נגמר כבר אמרנו?