תקדים: ההתיישנות חלה גם על גביית ארנונה

העירייה נזכרה מאוחר מדי בטעותה, והאזרח לא יחוייב. בית המשפט העליון קבע אתמול (שני) פסק דין תקדימי, לפיו כללי ההתיישנות חלים גם על הליכי גביה מנהליים, וקבע כי עירייה לא יכולה לגבות תשלומי ארנונה שחלה עליהם התיישנות.

השופטים דנו בערעור שהגיש הבעלים של דירה הנמצאת בתחום השיפוט של עיריית נצרת עילית. שטחה המקורי של הדירה היה 79 מ"ר, אולם ב-1992 הוא הרחיב את דירתו, בהיתר, לשטח של 198מ"ר. למרות ההרחבה, העירייה המשיכה לחייב אותו בתשלומי ארנונה בהתאם לגודלה המקורי של הדירה. רק עשר שנים לאחר מכן דרשה ממנו העירייה לשלם רטרואקטיבית את ההפרש.

בעל הדירה פנה לבית משפט השלום, וטען שהעירייה לא רשאית לחייב אותו בתשלומי הארנונה באופן רטרואקטיבי, וכי לא ניתן לחייבו על תקופה שחלה עליה התיישנות בחוק. בקשתו נדחתה, וכך גם ערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי, שקבע כי מדובר בטעות חישוב גרידא ולכן רשאית העירייה להשיב לכיסה את הכסף שלא נגבה.

הוא ערער על ההחלטה לבית המשפט העליון, באמצעות עו"ד עלא דיאב ממשרד חג'ג', בוכניק, וינשטיין, ושם קבעו השופטות דבורה ברלינר, אילה פרוקצ'יה ואסתר חיות, כי העירייה רשאית אמנם לחייבו באופן רטרואקטיבי, אולם לא על התקופה שחלה עליה ההתיישנות. "דעתי היא, שנישום אשר הרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מינהלי רשאי להתגונן בטענה שחוב המס התיישן", כתבה השופטת ברלינר בפסק הדין.

"בתביעות בענייני ארנונה מתקיימים הרציונלים העיקריים שביסוד ההתיישנות האזרחית בתביעות בעלות אופי כספי. לרשות ניתן פרק זמן של שבע שנים לממש את תביעתה", הוסיפה השופטת פרוקצ'יה. "הנישום רשאי לצפות כי בחלוף התקופה לא ייחשף עוד לתביעה לתשלום הכסף; ואשר לאינטרס הציבורי – אמנם, חסימת תביעת הרשות בטענת התיישנות פוגעת באינטרס הציבורי לממש את גביית המס במלואה; עם זאת, עוצמת הפגיעה אינה עומדת כנגד שיקולי היציבות והוודאות המושגים בהחלת תקופת ההתיישנות האזרחית על תביעות הרשות למימוש הגבייה".