הגיע הזמן לטפל בגורם לעוני: משפחות מרובות ילדים

>> בתקופה האחרונה התעוררה בישראל ההתעניינות בבעיית העוני ובדרכי ההתמודדות עמה. לכך תרמה ללא ספק ההשתלבות ב-oecd, שחשפה לעין כל את העובדה שישראל ניצבת בראש המדינות החברות בארגון מבחינת שיעורי העוני והאי שוויון.

בדיונים שונים על גורמים לשיעורי העוני הגבוהים שנערכו במסגרות ממשלתיות וציבוריות שונות, זכו להבלטה מיוחדת שני גורמים: שיעורי ההשתתפות הנמוכים בכוח העבודה המאפיינים מגזרי אוכלוסייה מסוימים כמו גברים חרדים ונשים ערביות, ורמת השכר הנמוכה של עובדים בעלי מיומנויות נמוכות, או כאלה העובדים במשרות חלקיות. ההתמקדות בגורמים אלה לעוני אף מכתיבה במידה רבה את אופיין וטיבן של התוכניות השונות להתמודדות עם הבעיה שהועלו במסגרות ממשלתיות וציבוריות שונות, ושחלקן אף מיושמות.



תוכניות אלה מדגישות במיוחד שני היבטים מרכזיים: ראשית, עידוד ההשתלבות בעבודה של אוכלוסיות שאינן עובדות באמצעות הפעלת אמצעים שונים, כמו ליווי וייעוץ אישי, הכשרה מקצועית, עידוד יזמות עסקית, פיתוח שירותים תומכי עבודה כמו מעונות יום לילדים וקיצוץ בקצבאות לאלה שאינם מגלים נכונות להשתלב בעבודה. שנית, שיפור הכנסתם של העובדים בעלי השכר הנמוך באמצעות צעדים כמו העלאת שכר המינימום, הנהגת מס הכנסה שלילי ומתן אפשרויות לנכים המשתלבים בעבודה לא להפסיד את קיצבת הנכות אותה הם מקבלים.



בדיונים העוסקים בגורמים לעוני ובדרכי ההתמודדות עמו אין כל התייחסות לגורם מרכזי נוסף המשפיע על שיעורי העוני הגבוהים בישראל - גודל המשפחה. הזיקה בין גודל המשפחה לרמת העוני משתקף היטב בנתונים. ב-2008 היה שיעור העוני במשפחות עד שלושה ילדים כ-18%; במשפחות עם ארבעה ילדים הוא קפץ לכ-58%; ובמשפחות עם חמישה ילדים ויותר שיעור העוני זינק לכ-70%.



ניתן להניח שכמעט כל המשפחות עם מספר גדול יותר של ילדים הן עניות. יש לציין כי משפחות מרובות ילדים, בהן שני ההורים ישתלבו בעבודה (אפשרות שאינה ריאלית במקרים רבים) וישתכרו שכר מינימום, יתקשו לחצות את קו העוני. לכן, לגביהן ההשתלבות בעבודה אינה מהווה שער יציאה מהעוני. סיכוייהן של משפחות גדולות להיחלץ מעוני מותנה במידה רבה בגידול משמעותי ביותר בקצבאות הילדים, אך יישומו של צעד כזה אינו ריאלי.



הזיקה הברורה בין מספר הילדים במשפחה לבין עוני מחייבת את רשויות המדינה לחדול מהעלמת העין מנושא גודל המשפחה כגורם מרכזי לעוני ולהעלותו לסדר היום הציבורי. אין ספק שלהורים יש זכות מלאה להחליט כמה ילדים יביאו לעולם, אך באותה מידה לרשויות יש מחויבות להתייחס לעניין ולעורר את מודעות הציבור באשר להשפעת גודל המשפחה על מצוקתן הכלכלית של משפחות גדולות ועל יכולתן לספק לילדיהן תנאים הולמים להתפתחות אישית.



במקביל, יש לפתח במסגרת שירותי הבריאות והרווחה תוכניות לחינוך ולייעוץ למשפחות בתחום תכנון גודל המשפחה. אמנם מדובר בסוגיה טעונה ומורכבת, אך נראה שהגיעה העת להעלותה על סדר היום הציבורי.



הכותב הוא פרופסור בדימוס בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב