מחקר: שופטי העליון הנוטים לפסוק לטובת המדינה: נשים וספרדים; המרדנים: המשנים לנשיא

האם הגידול המשמעותי בהיקף הערעורים המוגשים כיום לבית המשפט העליון על ידי מתדיינים פרטיים הוא הגורם לכך ששיעור ההצלחה של מערערים אלה מול המדינה הוא זעום?



מחקר של אוניברסיטאות קורנל ותל אביב שפירסמנו כאן לאחרונה ושבחן את כל הערעורים שהוגשו לעליון בשנים 2006-2007 (כ-3,000 תיקים פליליים ואזרחיים) מצא לדוגמה כי סיכויי ההצלחה של יחיד שעירער לעליון נגד פסק דין לטובת המדינה עמדו על 17%. בפרקליטות המדינה טענו כי הסיבה לכך היא סינון קפדני של הערעורים מצד המדינה לעומת "חגיגת הערעורים" שמגישים מתדיינים פרטיים.



למחקר זה קדם מחקר שנערך עוד בטרם נפוצה אופנת המחקרים האמפיריים ומדד אף הוא את שיעורי קבלתן ודחייתן של פניות לעליון. החוקרים פרופ' יורם שחר מהמרכז הבינתחומי וד"ר מירון גרוס מהפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב בחנו יותר מ-7,000 פסקי דין שפורסמו בין 1948 ל-1994.



השוואת המחקרים מעידה כי שיעור ההצלחה בערעורים לעליון כמעט לא השתנה. לפני 14 שנים וגם עתה הסיכוי לנצח בערעור אזרחי לעליון הוא 33%. לעומת זאת, הסיכוי של פרט לזכות בערעור אזרחי מול המדינה היה ב-1996 פחות משליש (31.2%). כאמור, המחקר מ-2010 מצא כי שיעור זה ירד ל-17%.



את השחיקה בשיעור ההצלחה אפשר להסביר בגידול במספר הערעורים או בכך שהמחקר החדש סקר את כל פסקי הדין בין 2006-2007 ואילו שחר וגרוס בחנו פסקי דין שפורסמו בפרסום הרשמי (הפד"י). הפד"י כולל, יש להניח, פסקי דין רבים יותר שבהם ניצח האזרח את הרשות בגלל שפסקי דין אלה נוטים להיות ארוכים ומנומקים יותר. כך או כך, למדינה תמיד היתה פינה חמה בליבם של שופטי העליון.



שאלה מעניינת שבדקו שחר וגרוס ולא זכתה להד ראוי היא מה השפעתו של הרכב השופטים על הסיכוי להצליח בעליון. החוקרים פילחו את סיכוי המדינה להביס את הפרט לפי שופטים. השופטים שנבחנו כבר אינם מכהנים כיום.



נמצא כי לכל שופט קיים פרופיל חד וברור ביחס למדינה. יש שופטים שאצלם לא ניכרת כל העדפה לטובת המדינה. כזהו חיים כהן המנוח שמתוך 114 פסקי דין בהם הוביל את דעת הרוב זכתה המדינה ב-63 בלבד. כהן היה השופט המאוזן ביותר ביחס לנטיית העליון לפסוק לטובת המדינה בתקופתו. לעומתו, השופטת מרים בן פורת נוטה במובהק לטובת המדינה והיא פסקה לטובתה ב-37 מתוך 41 תיקים שנבדקו בהם כתבה את דעת הרוב (95%).



שחר וגרוס ניסו לאפיין שופטים "מרדנים" שנתנו למדינה יתרון זניח בלבד מול היחיד, ביחס לממוצע של תקופתם. לדעת החוקרים, מדובר בשופטים שכיהנו בעליון תקופות ארוכות בלא שהגיעו לנשיאות. מלבד חיים כהן היו בקבוצה זו למשל משה בייסקי, שלמה לוין, תיאודור אור ואליעזר גולדברג.



לעומתם המאפיין העיקרי של קבוצת השופטים שנטו מאוד לטובת המדינה ביחס לממוצע תקופתם היה השתייכותם לקבוצת "הכסאות המיוחדים" (עדתי או נשי). מלבד בן פורת היו בקבוצה השופטים ה"ספרדים" אברהם חלימה, אליהו מני ודוד בכור ועוד.



קבוצת השופטים שנטייתה לטובת המדינה דומה לממוצע התקופתי התאפיינה בנוכחות רבה של נשיאי העליון ובהם מאיר שמגר, אהרן ברק, משה לנדוי ושמעון אגרנט.