ככל שמתארכים דיוניה של ועדת נאמן, לסוגיית שכר הבכירים בישראל, כך מתחוורת והולכת המציאות העגומה: זה ממש לא פשוט למצוא פתרון לגאות הבלתי נסבלת בשכר המנהלים.
בלימת השכר באמצעות חקיקה היא ככל הנראה לא אפשרית, וגם מאוד לא מקובלת. הטלת מיסוי גבוה על שכר הבכירים הוא אפשרי, אבל הוא גם בעל תופעות לוואי שליליות רבות. העברת הפיקוח על שכר המנהלים לידי דירקטורים בלתי תלויים היא סוג של בדיחה עצובה ("בעל חיים בסכנת הכחדה", כינה פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, ממנסחי חוק החברות, את הטיפוס ששמו "דירקטור בלתי תלוי"), והעברת הפיקוח על שכר המנהלים לידי הגופים המוסדיים במסגרת האסיפה הכללית היא בדיחה עצובה לא פחות - מנהלי הגופים המוסדיים משתכרים בעצמם מיליונים.
בצר לו, הציע פרופ' פרוקצ'יה לנסות לעודד תביעות של בעלי המניות מקרב הציבור נגד מנהלים ודירקטורים. בצר לו, הציע הממונה בעבר על ההגבלים העסקיים, דרור שטרום, להתערב ולהגביל את שכר המנהלים רק בקונצרנים הגדולים (חברות אחזקה). בצר לנו, אנחנו רוצים להציע לא לטפל כלל בשכר הבכירים, אלא לנסות ולפתור את הבעיה משורשה. משמע, לפעול להגדלת התחרותיות במשק.
בנק ישראל הציג לפני שבוע את הניתוח שלו לשכר המנהלים - ניתוח של שכר המנהלים ב-160 חברות ציבוריות ב-95'-2009. השכר הממוצע למנהל בקבוצת החברות, המהווה מדגם מייצג של החברות הנסחרות בבורסה, היה 2.76 מיליון שקל בשנה - גידול שנתי של 5.1% בשכר המנהלים בעשור האחרון, לעומת גידול של 0.4% בלבד בשכר המנהלים במגזר הציבורי, ושחיקה של 0.3% בשכר הממוצע במשק.
בנק ישראל ניסה לבדוק כיצד ניתן להסביר את שכר המנהלים. התברר שהקשר בין ביצועי החברה לשכר המנהל שלה הוא קלוש. התברר גם כי הקשר בין מאפייניו של המנהל - גילו, השכלתו והוותק שלו לבין השכר שלו, הוא גם קלוש. לעומת זאת, נמצא קשר חזק מאוד בין גודל החברה לבין שכר מנהליה. זהו קשר ברור: חברה שמרוויחה מיליארדי שקלים תוכל בקלות לשלם למנכ"ל 30 מיליון שקל בשנה "מבלי להרגיש" - גם אם המנכ"ל אינו מצדיק שכר כזה. חברה קטנה יותר לא תוכל לעמוד בכך.
לבנקים העיקר, אין סיבה לדאוג
קשר נוסף שנמצא הוא היותה של החברה חלק מקונצרן - מנכ"לים בחברות המשתייכות לחברות אחזקה השתכרו בממוצע 3.5 מיליון שקל בשנה, לעומת 2.5 מיליון שהשתכרו מנהלים בחברות שאינן חלק מקבוצה עסקית.
הקשר המעניין ביותר שנמצא הוא בין הענפים השונים לבין שכר המנהלים בהם. לפי בנק ישראל, שני הענפים המובילים בשכר המנהלים הם הבנקאות - עם שכר ממוצע של 4.8 מיליון שקל, והביטוח - עם שכר ממוצע של 3.7 מיליון שקל. לאחר מכן באים ענפי הנדל"ן - 2 מיליון שקל, ההשקעות - 1.9 מיליון, מסחר ושירותים - 1.8 מיליון והתעשייה - 1.4 מיליון.
קל לזהות את הדומה והשונה בין הענפים השונים: רמת התחרות שבהם. הענפים המובילים את רשימת המנכ"לים העשירים הם הענפים הלא תחרותיים, במיוחד הענפים הלא תחרותיים המתבססים על השוק הישראלי בלבד. כך, האוליגופול הדורסני של הבנקים ושל חברות הביטוח - שני ענפים מסואבים ושמנים המשמרים זה עשרות שנים רמת תחרותיות נמוכה ביניהם (בענף אחד כבר היו הרשעות על קרטל, בענף השני היתה כבר קביעה על קבוצת ריכוז), ולכן יכולים להרשות לעצמם לשלם כל שכר שהוא למנכ"ל שלהם. 5, 10, 20, 30 או 40 מיליון שקל - מה זה כבר משנה? בכל מקרה, הבנקים וחברות הביטוח יודעים שהם תמיד יוכלו לממן את שכר המנהלים שלהם, כי תמיד יימצא כר רחב מספיק של לקוחות שבויים כדי לממן זאת.
אין לבנקים סיבה לדאוג לגבי מקור רווחיותם בעתיד - התחרות הרי נמצאת בשליטתם, והיא נמוכה מאוד, ולכן אין שום מחסום שימנע מהם מלהגדיל את שכר הבכירים אצלם. כאלה הם פני הדברים גם אצל מרבית שיאני השכר האחרים בשנה החולפת: דוד אבנר (פרטנר), אייל לפידות (דלק, הפניקס) ואילן בן-דב (שוב סלולר). לעומת זאת, מקומם של תעשיינים, ובעיקר תעשיינים בתעשיות יצוא, הנאלצים להתחרות בשווקים הגלובליים, כמעט נפקד מרשימת שיאני השכר. הם, שצריכים להילחם כדי להבטיח את רווחיהם העתידיים, לא ממהרים להגזים עם השכר שהם משלמים, לרבות להם עצמם.
התחרותיות היא המפתח להפעלת לחץ על שכר הבכירים, ולכן כל פעולה להגדלת התחרותיות במשק בהכרח גם תביא לקיטון בשכר הבכירים. בדיוק מהסיבה הזאת צריך לפעול להקטנת הריכוזיות במשק, למשל, על ידי הוצאת התאגידים הפיננסיים מידי חברות האחזקה הגדולות. בדיוק מהסיבה הזאת צריך לאשר את החוק שרשות ההגבלים העסקיים מנסה לקדם, בדבר יכולת הרשות לפעול נגד קבוצות ריכוז (בנקים, ביטוח, סלולר) ולהגדיל את התחרות בהם.
אין פתרונות קסם, גם לא בעניין שכר הבכירים. רק עבודה תשתיתית, רצינית, עקבית ונחושה לאורך שנים להגדלת התחרות במשק - היא זו שתוכל להועיל. לכל הפחות, היא תוכל לצמצם את ההגזמה בשכר הבכירים.