קצר

"בתחילת שנות ה-70 הייתי חקלאי במושב בעמק חפר, והתמחיתי בגידול פרחים. זה היה הגליק הגדול באזור שלנו. קיבלנו מענקי השקעה ממשרד החקלאות, השלמנו בהלוואות מהבנקים והתחלנו לייצא. בהתחלה זה היה עסק לא רע, והוורדים שלנו קיבלו דירוג מצוין בבורסות הפרחים בהולנד ובבלגיה. אלא מה, כשמושבניק רואה קצת כסף הוא מתחיל להשתולל. הוספתי קומה שיהיה לכל ילד חדר, שלא נהיה כמו במעברה, כמו שאני גדלתי. אשתי ביקשה אוטו וקניתי לה אוטו קטן. את טנדר הפז'ו החלפתי בחדש ואפילו שמתי קצת במניות. את כל הדברים האלה מימנתי מהבנק.

"לא היה שום קושי לקבל אשראי. רק תיקח. הסיסמה אצלנו במושב היתה 'נותנים, תיקח'. אף אחד לא רצה להיות פראייר ולהישאר עם בית סוכנות, שניים וחצי חדרים, כמו שההורים שלי קיבלו כשבאנו לכאן בשנות ה-50 מעיראק. היתה כאן בנייה מטורפת והיתה תחרות של 'למי יש יותר גדול ולמי יש שני מפלסים'.



"אינפלציה, ריבית, תחשיב, תזרים, כושר החזר, לא ידעתי מזה כלום. אני חקלאי, לא עורך דין ולא רואה חשבון. בקושי גמרתי עממי והלכתי לגדל כרוב וחסה עם אבא שלי. יום אחד התחילו הצ'קים לחזור. רצתי להנהלת החשבונות במושב ושם אמרו לי שסגרו לי את הכרטיס, כי אני חייב לאגודה 1.25 מיליון שקל (במונחים של שקל חדש, ע.כ), ולא יכולים להמשיך לתת לי אשראי לשתילים ולריסוס. בנוסף, התחילו בעיות בוורדים והמחירים באירופה ירדו. בסוף השכרתי את החממה לשכן שלי והלכתי לעבוד בתור נהג משאית בחדרה. כמה כבר מרוויח נהג משאית? וכבר לא הייתי צעיר. התחלתי לקבל מכתבים מהנהלת האגודה על עיקולים שהבנק שם על הטרקטור, על הבית, על הטנדר ועל כל דבר. אבל אני רוצה להיות אתך ישר. אני מאשים במה שקרה רק את עצמי".