מינימום היגיון - מקסימום הוצאה

זוכרים את זעקותיו של עמיר פרץ שהבטיח ל-פ-חות 1,000 דולר לכל עובד? מותר היה לצפות ממנו שיירד מהעץ הזה אחרי ששכר המינימום עבר את אלף הירוקים המיוחלים, או שנכון יותר לומר, אחרי שהדולרים צנחו מתחת לשכר המינימום. היה מותר לצפות שאחרי מה שלימד אותנו המשבר העולמי, ולאור המצב של יוון, ספרד ופורטוגל, שהעלו בנדיבות את שכר המינימום והגדילו לעצמן את הגירעון והאבטלה, הרעיון של פרץ יכנס לפרופורציה ולתרדמת.

אבל לא. פרץ עדיין תקוע בשער חליפין של 4.6 שקלים לדולר והוא ממשיך לפעול במרץ לקידום תוכניתו הכלכלית המהפכנית – שכר מינימום של 4,600 שקלים! זה היה עשוי להיות מצחיק עד דמעות, אם זה לא היה קורה במדינה שלנו. הצעד הזה הגיוני ממש כמו חקיקה שתוציא את העוני מחוץ לחוק. אבל זה לא מצחיק, כי למרות שאין לו הרבה סיכוי להצליח להעביר את החוק הזה, עדיין מדובר בסיכוי ממשי ומסוכן יותר ממצחיק.

המרקם העדין של הממשלה הזו, הביא אותה במין חישוק מוכר לתמוך בהצעה. נכון, כתבים פוליטיים יודעים להבחין בין תמיכה אמיתית לתמיכה בקריצה שמרמזת, "אל תדאגו, נפיל את זה בהמשך". משם עברה ההצעה ההזויה הזו לוועדת השרים לחקיקה. שוב קריצה, שוב אישור. אבל למרות הקריצה, זה נהיה פתאום רציני. שר האוצר, יובל שטייניץ, היה חייב לעצור את השטות הזו והוא הגיש ערר על ההחלטה למליאת הממשלה.

עכשיו הדיון בערר תלוי ועומד ופרץ מאיים להעלות את הצעת החוק לקריאה טרומית בכנסת. הוא לא ממש שש לעשות זאת, כי ברור שאם הממשלה תגייס רוב ותפיל את ההצעה, היא לא תוכל לעלות לדיון נוסף עד אחרי הפגרה. אלא שהמסלול החלופי תקוע. שר האוצר לא ממהר לקדם דיון בנושא, וכך גם ראש הממשלה, ובהיעדר דיון בערר ובעניין, החוק לא יקודם לחקיקה.

ברור שחוץ מפרץ ואנשיו אף אחד לא ממש רוצה את החוק הזה. המשמעות שלו במדינה בה שיעור העובדים במנגנון הציבורי הוא כל-כך גדול, היא העמסה אדירה על התקציב. הרי המדינה תצטרך להגדיל את ההכנסות שלה כדי לעמוד בהוצאה הזו, וההכנסות שלה הן ההוצאות שלנו, האזרחים. ההסתדרות היא הראשונה להיפגע מהעלאת שכר המינימום, אבל זה פחות מטריד את פרץ. הוא צריך עכשיו תמיכה של חיילים בשטח לקראת מאבקי המנהיגות במפלגתו.

הערבים, למשל, אוהבים את רעיון הגדלת שכר המינימום. רבים מהעובדים המשתכרים שכר מינימום לא מתעניינים במשמעות הכוללת של המהלך. רבים, אבל לא כולם. יש מי ששואל את פרץ אם אפשר להעלות את שכר המינימום מבלי לקצץ במקומות אחרים בתקציב, מבלי להגדיל את האבטלה, מבלי לייקר את המחירים במשק. יש מי שמבין שמדובר בבלוף של הגדלת המספרים תוך הקטנת כוח הקנייה. משהו כמו להטביע את השקל על מטבע גדול יותר, להוסיף אפס לכל שטר, לשחק ב"נדמה לי".

נניח שעמיר פרץ מסתפר אצל דודי בשדרות. דודי מסדר לו את השפם ומקפיד להדק לו את הבלורית. דודי מעסיק את מזל כחופפת ומסייעת ומציע לה 3,850 שקלים – בדיוק כפי שהוא מחויב כיום לשלם לפי חוק שכר המינימום. מזל שמחה שיש לה עבודה ומצליחה להשלים את ההכנסה בעזרת טיפים נדיבים שנותנים לה פרץ וחבריו (טיפים פטורים ממס ולא מדווחים, כמובן). דודי לא לגמרי עושה חשבון למזל. הוא נשאר עם הכנסה יפה של 7,000 שקלים בחודש ואין לו מושג מהי התוספת השולית שמייצרת לו מזל. במילים אחרות, הוא לא בטוח שההוצאה עליה קטנה מהתפוקה שלה. אבל מזל חברה של המשפחה, הלקוחות אוהבים אותה והכול בסדר, אז למה להתחשבן?

עכשיו פרץ מבטיח לה תוספת של 750 שקלים למשכורת. דודי יהיה חייב לבדוק את עצמו שוב. הוא לא יכול להרשות לעצמו להקטין את ההכנסה שלו ב-750 שקל. אחרי הכול, זה הוא שלוקח סיכון, זה הוא שסגר את העסק בימי מתיחות ולא הצליח להגיע לאיזון במשך חודשים ארוכים. גם מזל תבין אותו כשהוא יגיד לה שיש לו שתי אפשרויות, או לפטר אותה, או להגיע להסדר שהטיפים ייחשבו כחלק מההכנסה, למשל. בכל מקרה אין סיכוי שמזל תפגוש כסף נוסף, עד שדודי לא יפגוש כסף כזה. ההחלטה של הממשלה לא תביא לדודי יותר כסף ולכן אין שום סיבה שמזל תקבל יותר. מה שברור בעסק הזה הוא שכלום לא יפריע לפרץ לזעוק חמס על כל מפעל שיברח מכאן כדי למצוא כוח אדם זול יותר. לא בשדרות, בירדן.