1. שר האוצר יובל שטייניץ בוודאי הופתע. החלטת השר להקים ועדה מקצועית שתבחן את שאלת המיסוי והתמלוגים של ענף חיפושי הגז והנפט, לאור התגליות האחרונות, התקבלה בקרירות מסוימת בקרב הציבור.
אך גם הציבור הרחב וגם בעלי דעות עצמאיות לא יצאו בינתיים מכליהם בערוצים המוגבלים העומדים לרשותם כדי לתמוך בעמדה האמיצה של השר, שלפיה יש לערוך בדיקה מקצועית של עניין זה - שעשוי בנסיבות מסוימות להזרים עשרות מיליארדי שקלים לקופת המדינה בעשור הקרוב.
לשם השוואה: שר התקשורת משה כחלון מקבל כיום תמיכה רחבה הרבה יותר בציבור על הנכונות שהראה עד היום להתעמת עם אוליגרכיית הסלולר, במטרה להגביר את התחרות בענף ולהוזיל את השירות של החברות, שנהפכו בשנים האחרונות ל"חברות המיסוי הסלולריות".
אולי יש לנו הסבר בשביל השר: הציבור מבין היטב שאין תחרות בשוק הסלולר - ושחלק לא קטן מה-15 מיליארד שקל של דיווידנדים שחילקו החברות לבעליהן בשנים האחרונות הוא רנטה מונופוליסטית.
לעומת זאת, כשמוצגים לציבור עשרות מיליארדי שקלים שקידוחי הגז עשויים להניב, אומרת לו האינטואיציה: הכסף הזה לא יגיע אלי. הוא יירד לטמיון, כלומר לאוצר המדינה, ויחולק מחדש למקורבי השלטון או לשותפות בקואליציה.
ועתה נניח ששר האוצר וראש הממשלה היו מציגים לציבור את ההבטחה הבאה: בעקבות המשבר הפיננסי העולמי, ששיפר את המעמד היחסי של ממשלת ישראל, ובשל האפשרות לתגליות גז משמעותיות - תיפתח בפני המשק הישראלי הזדמנות חד פעמית לבצע רפורמות ניהוליות חסרות תקדים בסקטור הציבורי.
לכן, כאן טמונה ההזדמנות הגדולה של שר האוצר ושל משרד האוצר לגבש אסטרטגיה תקציבית וניהולית אחרת. לזנוח את השיטות הישנות, האלימות והמניפולטיביות שבהן מגובשים התקציבים והמדיניות הכלכלית, ולנסות לצעוד במקביל בדרך חדשה, מקצועית יותר, ארוכת טווח ובעיקר שקופה.
נניח שמשרד האוצר יכול היה להציג לציבור את הנתונים ואת התוכניות הבאות:
מדדים מקובלים לבחינת רמת החינוך, הבריאות והשירותים המוניציפליים בישראל - בהשוואה בינלאומית ובהשוואה לעשור האחרון במדינה.
מדדים מקובלים לבחינת היעילות של מערכות ציבוריות שונות, ובראשן המערכת הכבדה ביותר - הצבא ומשרד הביטחון.
תוכניות פעולה אסטרטגיות ארוכות טווח להעלאת רמת החינוך, הבריאות ושאר השירותים המרכזיים - בהתבסס על אותם מדדים.
מה שיסייע בביצוע אותן רפורמות הם תקבולי מס עודפים, שיאפשרו לממשלה "לקנות" בתשלומים חד פעמיים את הסכמתם של ראשי הוועדים המיליטנטים לביצוע רפורמות ניהוליות עמוקות במערכות הציבוריות המרכזיות.
רפורמות אלה אמורות להעלות בעשור הקרוב את רמות החינוך והבריאות בהשוואה בינלאומית ומקומית בשיעור מסוים, ולאפשר ייעול בשיעור מסוים במערכות הציבוריות הכבדות ביותר, כמו הצבא. תוך עשר שנים יהיה הסקטור הציבורי בישראל גמיש ויעיל יותר, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה יעלה באורח משמעותי, אי השוויון יירד - ולרשות המדינה יעמדו משאבים גדולים יותר לתקציבי רווחה עבור האוכלוסיה הנזקקת, ולא עבור האוכלוסיה המקורבת לשלטון.
נשמע קצת אוטופי או נאיבי, כמובן, אבל זה לא כל כך רחוק מהמציאות האפשרית. מרבית השחקנים בעלי הניסיון בתחום יעדיפו לקבוע שאין סיכוי לסוג התנהלות כזה תחת שיטת הממשל הנוכחית.
לא בטוח שזה נכון, ותהיה זאת טעות להשליך את כל יהבנו רק על פתרון קסמים אחד: שינוי שיטת הממשל. יש עוד הרבה כלים ניהוליים ופוליטיים שעשויים להביא לשינויים משמעותיים במשק הישראלי. הבעיה היא שתוכניות ארוכות טווח מחד גיסא ושקיפות וגילוי מאידך גיסא רחוקים מאוד מה-dna ומהתרבות של הממשלה בכלל ושל משרד האוצר בפרט. המשרד שיודע לדרוש שקיפות מאחרים, מעדיף מאז ומעולם לנהל את המדיניות התקציבית שלו בדרך אלימה ומניפולטיבית מתוך אידיאולוגיה שלפיה זאת הדרך היחידה לפעול בג'ונגל הישראלי.
ייתכן שהשיטה הנוכחית מיצתה את עצמה: סוג הרפורמות ודרך ההתנהלות שהתאימו ל-20 השנים האחרונות כבר לא עושים את העבודה. הסביבה הפיסקלית הנוחה באופן יחסי שבה מצוי המשק הישראלי כיום היא הזדמנות חד פעמית למשרד האוצר, עם המועצה הלאומית לכלכלה שבמשרד ראש הממשלה, להפסיק לנהל את המדינה דרך חוק ההסדרים וכיפופי ידיים ולהציע תוכניות פעולה לטווח הארוך, המבוססות על יותר נתונים ועל שקיפות רבה יותר, שסביבן אפשר לבנות קואליציות תומכות ורחבות יותר.
2. רשות ההגבלים העסקיים יצאה בשבוע שעבר בקמפיין פרסום נועז וחסר תקדים: "כלוא בקרטל?" קוראות הכותרות של המודעות בעיתונים ובאתרי האינטרנט, שמעליהן דמותו של מנהל מאחורי סורגים ומתחתן המסר: "רשות ההגבלים העסקיים נותנת לך אפשרות חד פעמית לקבל חסינות! אם אתה שותף בקרטל, אתה מבצע עבירה פלילית שדינה מאסר ממושך. רשות ההגבלים העסקיים מאפשרת קבלת חסינות לראשון שיגיע אליה עם מידע מלא".
ובכן, יש לי מידע חם עבורך, רונית קן: יש קרטלים בשוק הסלולר, בבנקאות, בכרטיסי האשראי, בדלק, בטלוויזיה - ובעוד עשרות תחומים המכניסים עשרות מיליארדי שקלים למשק בישראל.
אני לא מבקש חסינות מרשות ההגבלים העסקיים עבור המידע הזה. מהאוליגרכים ששולטים בכל הענפים האלה ממילא אי אפשר לקבל חסינות.
קן מכירה כמובן את הקרטלים האלה היטב, כמו מיליוני ישראלים ועשרות אלפי אנשי עסקים. אבל בצר לה, היא נאלצת לעסוק בקרטלים הקטנים ומרובי המשתתפים במשק הישראלי, כמו יצרני מרצפות ומאפיות לחם.
משתתפי קרטלים אלה נאלצים לערוך פגישות לילות בחניונים ובמקומות מסתור כדי לתאם מחירים, ובסוף השנה גם נשארים עם רווחים שוליים. עבור חלק מהם, קרטל הוא הדרך לשרוד.
לעומתם, משתתפי הקרטלים הגדולים לא נאלצים כלל להיפגש או להידבר: אחד מהם קובע את המחיר, שולח איתות לשאר השחקנים, וכולם מתיישרים כמו חיילים. למה לריב, למה להתחרות אם אפשר לחלק את השוק ולהרוויח מיליארדי שקלים או מאות מיליונים בסיכון אפסי.
בעגת ההגבלים נקרא המצב הזה tacit collusion, חבירה נסתרת. וכמו שאדם סמית, איש השוק החופשי וממציא "היד הנעלמה", לימד אותנו: כשאנשי עסקים חוברים יחדיו, זה כמעט תמיד רק למטרה אחת: קונספירציה נגד הציבור.
לקרטלים ולמונופולים, כמו גם למנהלים ולבעלים שלהם, אין תדמית גרועה במיוחד בציבור. כולם אנשי עסקים מכובדים שפועלים באופן רציונלי. הבעיה נעוצה אצל הרגולטורים והפוליטיקאים שנכנעים ללחצים שלהם, ולא פותחים את השווקים שלהם לתחרות או לפיקוח הדוק.
פחות מחודש מאז נכנס לתפקידו, הכריז בשבוע שעבר שר האוצר החדש של בריטניה, דיוויד אוסבורן, על רפורמה דרמטית בשוק הפיננסי: חיסולה המעשי של הרשות לפיקוח הפיננסי, ה-fsa, והכפפת חלק גדול מפעילותה לבנק המרכזי.
הרגולטורים בישראל יתווכחו עכשיו במשך חודשים בנוגע למסקנות מהמהלך הבריטי. לדידנו, לא היה צריך לחכות לאוסבורן כדי לדעת מה הבעיה של הרגולטורים הישראלים: בנק ישראל, הפיקוח על שוק ההון ורשות ההגבלים העסקיים - אף אחד מהם לא מופקד באמת על ענייניהם של הציבור, של הצרכנים, של האזרחים. בנק ישראל ממוקד ביציבות הפיננסית של הבנקים, אגף שוק ההון באוצר ממוקד ביציבות של חברות הביטוח והגופים המוסדיים, והישגיה של רשות ההגבלים העסקיים בתחומים המרכזיים במשק - מועטים.
הבשורה המשמעותית במהלך של אוסבורן היא יצירת גוף נפרד שיפקח על עניינם של הצרכנים: הבריטים הגיעו למסקנה שמי שממוקד ביציבות פיננסית לא יכול לדאוג גם לצרכנים ולמשקיעים. אצלנו עסוקים הרגולטורים בריבים על טריטוריות - וראש הממשלה, היחיד שיכול להכריע מתוך ראייה כוללת, עסוק בפתרון לבעיות הגלובליות, כדוגמת הגרעין האירני.
הדיון בריכוזיות - דגל שהרימו גם ראש הממשלה, גם נגיד בנק ישראל וגם שר האוצר - קשור לשאלת הקרטלים והמונופולים, שרובם בשליטה של קומץ משפחות. הוא סובל מאותה הבעיה: הוא מתמקד יתר על המידה באיום ארוך הטווח על היציבות הפיננסית במשק, ופחות מדי בנזק הגדול והמיידי שלה: פגיעה בתחרות, עצירת החדשנות והיזמות, הקצאת מקורות מעוותת, דחיקת מתחרים, יצירת סביבה עסקית מלאה במקורבים ובמאכערים והחלשת הדמוקרטיה.
כשקראתי השבוע על הלובי האגרסיבי שמפעילות חברות הסלולר ועל הקמפיין נגד הקרטלים שמפרסמת רשות ההגבלים, נזכרתי בכוכבת הוליווד הגדולה של שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת - ריטה הייוורת.
מדוע נזכרתי בה? ראשית, עדיף להיזכר בה ולא באחד האוליגרכים הישראלים. היא מעוררת יותר השראה, ומהווה רענון בסוג התמונות המופיעות בטור השבועי כאן. סיבה נוספת היא כמובן הסרט המפורסם ביותר שלה: "גילדה".
גילדה, שאותה מגלמת הייוורת, נישאת לבאלין מאנדסון, הבעלים האלים של קזינו לא חוקי בבואנוס איירס. מאנדסון נראה מהסצנה הראשונה ועד האחרונה כטיפוס לא נחמד במיוחד, אבל רק באמצע הסרט מתברר הסוד האפל יותר שמאחוריו, הסיבה האמיתית לכך שהוא מבוקש על ידי המשטרה: הוא עומד בראשו של קרטל חומרי גלם - טונגסטן, במקרה זה.
כן, כבר בשנות ה-40 של המאה הקודמת ידעו בהוליווד מהו אחד הפשעים הגדולים ביותר נגד הציבור. הקרטל אמנם מסובך וערטילאי למי שלא שרוי ומצוי בכלכלה, אבל מתברר שעם מספיק דמיון, ובעזרתה של היוורת, הוא יכול גם להצטלם לא רע.
הזדמנות היסטורית או החמצה היסטורית?
גיא רולניק
24.6.2010 / 11:11