בולדוזר, ישיר ובוטה - ויצמן שירי לא מבין מה רוצים ממנו: "חקירת ני"ע? ידיי נקיות"

אל חדר הישיבות של חברת הנדל"ן "תשואה 10" במגדל משה אביב, נכנס בשבוע שעבר הבעלים ויצמן שירי, פגוע וזועם. הוא נעמד במרכזו של המשרד המפואר, זה ששימש עד לא מזמן את ארקדי גאידמק, והביט בפניהם של המשתתפים, נציגיהם של מחזיקי האג"ח של החברה, שגילו בשבועות האחרונים כי שירי לא יוכל לפרוע את מלוא החוב. אחרי דקות ארוכות, פתח שירי בנאום תוכחה. במקום להתנצל, הוא דיבר על החקירה ברשות לניירות ערך שמרפה את ידיו, על התקשורת שיוצאת נגדו, ועל חלק ממחזיקי האג"ח שמלבים את האש. נכון, הוא אמר, המצב לא פשוט. אבל שירי, כך העיד על עצמו, הוא איש אמין ששמו יקר לו יותר מכל, ואין לו עניין לברוח ולהשאיר פצועים בשטח. למופע שהציג שירי באותה ישיבה הוא גייס את כל תכונות האופי המוכרות שלו: ישירות, בוטות, חוסן אישי. זהו אדם שאינו חושש להגיד את שעל לבו - באופן ברור וחד משמעי.



ימים קשים עוברים על שירי, שמשמש מלבד עיסוקו ב"תשואה 10" גם כמנכ"ל מפלגת העבודה. בחמישי לפני שבועיים פשטו חוקרי רשות ניירות ערך על משרדי "תשואה 10", כחלק מחקירה פלילית שהם מנהלים נגד החברה, המצויה בימים אלה במשבר חובות שעלול להוביל לפירוקה. במקביל, לא מעט גורמים במפלגת העבודה ובסביבתה מותחים עליו ביקורת חריפה הנוגעת לפעילותו כמנכ"ל המפלגה ובעיקר לתוכנית שהוא רוקם סביב האדמות החקלאיות שליד מכללת בית ברל שבשרון.



ויצמן שירי הוא איש שנוי במחלוקת. חסידיו מתארים אותו כבולדוזר, אדם שמדבר דוגרי. אחד מהישגיו העיקריים בכהונתו כח"כ, ב-1999-2003, היה חקיקת חוקי הנגב - שעברו גם באמצעות תמרונים פוליטיים מתוחכמים מצדו והכריחו את מפלגתו להתיישר לפי הקו שהכתיב. בתודעה הציבורית הוא נתפש כח"כ עסקן, איש שטח מהשורות האחוריות שיודע לסגור קומבינות ודילים. אחד המהלכים של שירי יצר תסבוכת בקואליציה: הליכוד היה זקוק לתמיכת העבודה בתקציב 2002, אבל שירי יזם החלטה במרכז המפלגה, שלפיה הסיעה תצביע נגד התקציב - אם הוא יכלול את ביטול חוקי הנגב בעוד הוא משאיר בעינן את הטבות המס לתושבי השטחים. בכך הוא הכניס את הקואליציה למלכוד.



במפלגת העבודה לא חסרים לו אויבים, הן בשל נאמנותו המוחלטת ליו"ר אהוד ברק, והן בשל הקיצוצים הדרסטיים שהוא עורך בימים אלה במפלגה. חלק מאנשי המפלגה מתארים אותו כבריון פוליטי: אדם שמתנהל באופן כוחני וברוטלי במיוחד. הראיון שנתן לפני שנה למוסף "הארץ" עם מינויו לתפקיד מנכ"ל המפלגה, שבו השתלח בחריפות באיתן כבל, בעמיר פרץ, בחיים רמון וביולי תמיר, חיזק את הדימוי הזה.



"טיפוס מפוקפק", אומר השר לשעבר חיים רמון. "לא הוא ולא מעשיו ראויים להתייחסות. הוא עבד נרצע של ברק וקול אדוניו. אם ברק יגיד לו לקלל את אלוהים, הוא יקלל את אלוהים".



שירי לוקח ללב את מה שנאמר עליו, גם אם אינו מודה בכך בפומבי. "חיים רמון הוא האחרון שיכול לתת ציון לכל אדם במדינת ישראל, כולם יודעים מה הסיבה לכך שהוא פרש. בניגוד לדבריו, יש לי לא מעט מחלוקות עם אהוד ברק. אם מישהו חושב שאני מפוקפק, שייתן גרם אחד של הוכחה. ברור שאני לא בריון, מה זאת אומרת. זה כמו שאומרים על מישהו שהוא מניפולטור או נחש. יש כאלה שיגידו - זאת מחמאה, נחש הוא חיה חכמה - אבל אני רואה את זה כעלבון.



"אני לא מכיר הרבה אנשים פוליטיים שמביעים את דעתם באופן הכי ברור - ואני משלם על זה מחיר. 90% מהשנאה כלפיי התפתחה בשנה האחרונה. כשאתה מפטר מהמפלגה 30 איש שכל אחד מהם קשור כך או אחרת לח"כ, יש לזה תוצאות. לפעמים אני בוטה, אבל מושגים כמו חברות ונאמנות חשובים לי. אני רץ למרחקים ארוכים עם אנשים. אומרים שאני כוחני? בחיים יש זרמים. אולי עכשיו זאת לא תקופה מדהימה, אבל אני לא מרגיש שעשיתי משהו שאני צריך להתנצל עליו. אם העלבתי מישהו, אני יכול להוכיח שזה הגיע לו. אני לא מתכוון ללחוש את מה שצריך להיאמר בקול רם".



שירי אינו האבטיפוס המוכר - לא של ח"כ וגם לא של איש עסקים מעונב. הוא לא משחק את המשחק של הפוליטיקאי המדבר גבוהה-גבוהה על עניינים אידיאולוגיים, או את זה של הביזנס-מן המהוקצע. יותר מכל הוא חתול רחוב, ולא חתול עדין במיוחד. כשהוא משוכנע בצדקתו, הוא עושה את מה שצריך לעשות, מבלי לדפוק חשבון. אם הוא צריך להרים את קולו, הוא יעשה זאת גם אם ישמעו את הצעקות בחדר השני. אם צריך ללכלך, הוא ילכלך מבלי לחשוב פעמיים על השפה שבה הוא משתמש, בוודאי לא כשמדובר ביריבים פוליטיים ממפלגת העבודה ומחוצה לה, דבר שיצר לו שם של תגרן מקצועי.







נפילה ברומניה



בזירה הכלכלית מוכר שירי רק מאז מארס 2007, אז נכנס לשוק ההון עם חברת הנדל"ן "תשואה 10" הנמצאת בשליטתו ובשליטת בן דודו יונה שמש, איש עסקים המתגורר בלונדון. כשהחברה נקלעה לקשיים, אפשר היה להבחין שדפוסי הפעילות שאיפיינו את שירי בפוליטיקה חילחלו לעבודתו בבורסה. "איך הוא כאיש עסקים? הוא פוליטיקאי, אפשר להסיק מכך את המסקנה", אומר בכיר בשוק ההון המכיר את שירי היטב.



במארס 2007 רכשו שירי ושמש שלד בורסאי מאנשי העסקים ירון ייני ומוטי מנשה, סוחרי שלדים ידועים בשוק ההון. שירי, המחזיק בפחות מניות מבן דודו, נהפך למנהל החברה, ותוך זמן קצר הצליח לגייס כ-70 מיליון שקל בשתי סדרות שונות של אג"ח מחוסכים שהפקידו את כספם בבתי השקעות שונים. את הכסף השקיע בפרויקטי נדל"ן ברומניה. "תוך כמה שנים נהיה חברה עם הכנסות של עשרות מיליוני דולרים בשנה", הבטיח שירי ב-2007.



המשבר הכלכלי נחת על רומניה בדיוק כש"תשואה 10" סיימה את הליך הרכישה של שלוש חטיבות קרקע במדינה: האחד מיועדת לבניית בנייני משרדים ביציאה מהבירה בוקרשט; השנייה לבניית 28 יחידות דיור במרכז העיר; והשלישית לבניית 240 יחידות דיור בעיירה שנמצאת ליד שדה התעופה הבינלאומי.



בשל המשבר, החברה כלל לא התחילה לבנות. היא אמנם לא שפכה כסף מיותר על בניית יסודות, אך במקום להרוויח כסף ממכירת דירות - היא הפסידה: ב-2009 הפסידה החברה כ-33 מיליון שקל, וברבעון הראשון של 2010 גדלו ההפסדים ב-6 מיליון שקל.



כתוצאה מכך, החברה לא היתה מסוגלת לעמוד בהלוואות שנועדו לממן את רכישת הקרקעות. חובותיה לבנקים שונים נאמדים ב-20 מיליון שקל, ומלבד זאת יש לה התחייבויות לגורמים שרכשו אג"ח של החברה.



מדובר בשתי סדרות אג"ח: האחת שהיתה אמורה להיפרע ב-2010, והשנייה שמיועדת לפירעון ב-2014 - אג"ח להמרה, כלומר כאלה שאפשר להמיר בבוא הזמן במניות. סך כל ההתחייבות של החברה למחזיקי האג"ח, בשתי הסדרות, הוא 54 מיליון שקל.



מאז תחילת 2009, כשהחברה נכנסה למשבר, היא נקטה כמה צעדים כדי לנסות לצמצם נזקים. בין השאר, היא מכרה נכסים בבאר שבע ובירושלים, והודיעה על הפסקת פרויקטים ושיתופי פעולה. במאי 2010 התברר שפעולות אלה לא עזרו במיוחד: בסוף אותו חודש הודיעו רואי החשבון של החברה, חברת ברייטמן-אלמגור, על אזהרת "עסק חי", כלומר על חשש אמיתי להמשך קיומה של החברה. החברה הודיעה שלא תוכל לפרוע קרן וריבית של 25 מיליון שקל, סכום הכולל 12 מיליון שקל שהיתה אמורה לשלם בסוף אותו החודש.



בימים אלה מתנהל משא ומתן בין שירי לבין נציגות של מחזיקי האג"ח, שבהם בין השאר בתי השקעות שונים דוגמת הראל, פסגות והלמן-אלדובי. בפגישה שהתקיימה בשבוע שעבר, הודיע שירי לנושיו שהוא מוכן להזרים לחברה 5 מיליון שקל במזומן ועוד 10 מיליון שקל בנכס של החברה: חניון בבאר שבע. הצדדים הסכימו שבכל מקרה יימחק חוב האג"ח תמורת מניות, כלומר שלאחר ההסדר יחזיקו בתי ההשקעות השונים במניות של "תשואה 10".



כרגע מסתמנים שלושה תסריטים אפשריים: האחד, ששירי יזרים 20 מיליון שקל, מתוכם 6 מיליון במזומן, הסכום שאותו דורשים בעלי האג"ח. במקרה כזה, הוא יישאר בעל השליטה בחברה, ללא 51% מהמניות. האפשרות השנייה היא ששירי יזרים 15 מיליון שקל, אך אז יאבד את השליטה בחברה וייהפך לבעל מניות מיעוט. אפשרות שלישית, הנראית קלושה, היא שהוא יזרים לחברה 33 מיליון שקל, ואז יישאר בעל השליטה עם רוב מוחלט בחברה.



להערכת מקור המכיר את פרטי ההסדר, שירי לא יזרים כסף לחברה. "למה שהוא יביא כסף אם בסופו של דבר הוא יאבד את השליטה שיש לו כיום?", אומר אותו מקור. במקרה זה, אם לא יימצא גורם חיצוני שיקנה את החברה - היא תלך לפירוק.



עניין אחר שעלה בפגישה עם הנושים אינו קשור במישרין להסדר החוב אלא לחקירה המתנהלת נגד שירי. נציגות מחזיקי האג"ח דרשה ששירי יזרים לחברה 1.25 מיליון שקל באופן מיידי. זאת, בגין מניות המוחזקות בידי חברה בת של "תשואה 10", אותן מניות ששימשו את שירי בעסקה שבוצעה בינואר 2008 ושאותן ניסה למכור לאחר מכן לירון ייני.



"גם אם אפסיד את החברה, בחיים הפסדתי הרבה מאוד כסף, וצריך לדעת גם להפסיד", הוא אומר. "בראייה לאחור, אני יודע שבשורה האחרונה נכשלתי בעניין הזה. זה לא מפני שנולדתי בבאר שבע, אלא כי העולם השתנה. כולם נפלו ברומניה. גם הגדולים. אני מאמין שאגיע להבנה עם מחזיקי האג"ח. לא בחרתי עסקות הזויות של יערות. יש לי פריים לוקיישן בבוקרשט. אתה תראה שאני לא הולך לגלח חצי ממה שלב לבייב גילח את מחזיקי האג"ח שלו".







חייב גם לבני משפחה



שירי הוא אמנם לא הקבלן הישראלי היחיד שנפל ברומניה, אך במקרה שלו התגלו כמה בעיות מטרידות. אחת מהן היא בעיית ניגוד העניינים עם בית ההשקעות אנליסט, שהיה חתם בהנפקה ולאחר מכן רכש אג"ח של "תשואה 10" באמצעות כספי קופות הגמל. כתוצאה מהפרסום על כך ב-themarker, פרשו נציגי החברה מהייצוג של בעלי האג"ח.



נוסף על כך, הפנה שירי לקוחות לאנליסט. "לקוח אחד", מתקן שירי. "יש לי חבר, יגאל זילכה מהבעלים של חברת קווינקו, חבר שלי כבר 20 שנה. כשהוא חזר לישראל לפני שנה הוא חשב ללכת להנפקה, והפניתי אותו לאנליסט".



שירי, שרגיל מימיו בזירה הפוליטית להחלפת מהלומות מילוליות עם יריבים, נקלע באופן שנראה חריג בשוק ההון לקרב עם בית ההשקעות הלמן-אלדובי, המחזיק באג"ח של "תשואה 10". כעת חייב שירי כ-5.5 מיליון שקל להלמן-אלדובי.



באוקטובר האחרון נשלח מכתב מטעם בית ההשקעות לרשות ניירות ערך, ובו ביקורת חריפה על שירי בכמה עניינים: בין השאר, על העובדה ששירי מחלק את זמנו בין החברה לבין מפלגת העבודה, וכן על עסקת בעלי עניין שביקש שירי להעביר - רכישת נכס מבעל השליטה, יונה שמש, תמורת 9.7 מיליון שקל - בעוד השווי האמיתי, כך טענו בהלמן-אלדובי, נמוך יותר.



שירי, הסבור שהחקירה נגדו נולדה גם בעקבות תלונה של הלמן-אלדובי, מתכוון לתבוע בעתיד את בית ההשקעות. "מעולם לא נתקלתי בחוצפה כמו זאת של הלמן-אלדובי", הוא אומר. "הם קנו את האג"חים שלהם כשהן נחשבו לאג"ח זבל, אבל אחרי זה זעקו את זעקת הקוזק הנגזל, כמי שדואגים לחוסכים שלהם".



לדבריו, הנכס שביקש להכניס לחברה - קולנוע "כוכב" ברמת השרון - נמכר מאוחר יותר תמורת 12 מיליון שקל. שירי מפנה אצבע מאשימה כלפי הלמן-אלדובי גם בנוגע לפרסומים על חברת אנליסט, ותוך כך מגלה עמדה סלחנית בסוגיית ניגוד העניינים. "מה הקשר בין אנליסט חיתום לאנליסט קופות גמל?", הוא שואל. "על פי חוק, יש ביניהן חומה סינית. הרי יש פיקוח, והלמן-אלדובי יודעים את זה. הם גם סיכנו את הכסף של החוסכים שלהם וגם יצרו את הכותרת על אנליסט, וגרמו לכך שהם יצאו מהנציגות. בהלמן-אלדובי זה סוג של מדיניות. אני אוכל להוכיח שהם השקיעו באג"ח זבל לא רק ב'תשואה 10', אלא גם עבור חוסכי התעשייה האווירית ובמקומות אחרים".



מהלמן-אלדובי נמסר בתגובה: "אין שופטים אדם בשעת צערו. הקבוצה פועלת, ותמשיך לפעול, לטובת עמיתיה".



החקירה של רשות ניירות ערך נוגעת לעסקת המכירה של מניות בין "תשואה 10" לבין חברה בבעלות ירון ייני, בעל השליטה הקודם בחברה וכיום אחד ממחזיקי האג"ח, ולשאלה אם היתה זו עסקה אמיתית או פיקטיבית. עסקה זאת נועדה לחלץ את "תשואה 10" מהמצב שאליו נקלעה במארס 2008, כשגילתה שביצעה עסקה של רכישת מניות עצמית מבלי לקבל היתר בית משפט, כנהוג במקרה של חברה שאין לה רווחים לחלק. שאלת אמיתותה של העסקה נשאלת, בין השאר, משום שבמשך חודשים נדחתה העסקה, ובזמן הזה ירד מחיר המניה מכ-30 אגורות ל-6.4 אגורות.



שירי מתייחס לפרשה כאל תקלה, סוג של פאול טכני. "זה לא שמישהו גילה כאן סוד צבאי. כל העניין הזה דווח", הוא אומר, "ידיי נקיות. הטכניקה שבה נעשתה העסקה היתה טכניקה לא נכונה. כשאתה בא אלי וחוקר מישהו, אתה חוקר את הכוונה, ואם היתה טובת הנאה. איזו טובת הנאה היתה לי, אם אני עצמי קניתי מניות ב-29 אגורות ולאחר מכן המחיר ירד ל-15 אגורות? העניין הזה הוא בדמי. אני מתכוון להילחם על הדבר הזה".



בשולי ההתרחשויות ב"תשואה 10" ניצבים קרובי משפחתו של שירי. לא רק שמש, אלא בני דודים נוספים שהשקיעו אצלו, ולפי מקורות בשוק ההון, כועסים מאוד על בן דודם שהפסיד את הכסף ברומניה. "כועסים עלי?", מגיב שירי. "תשאל אותם, הם אוהבים אותי ולא חושבים שנכשלתי או שעשיתי משהו לא בסדר. בעבר הם גם הרוויחו".



ויצמן שירי או שירי ויצמן?



ויצמן שירי, הקרוי על שם נשיא המדינה הראשון, נולד בבאר שבע ב-1956 להורים שעלו מעירק ונשלחו במשאית למעברה. האופניים הראשונים שלו הגיעו לידיו כשהיה בן שמונה. הוא בנה אותם במו ידיו מחלקים זרוקים שמצא במזבלה ליד העיר: בהתחלה מצא גלגל, אחרי כמה חודשים גלגל נוסף, אחר כך את השרשרת ואת שאר החלקים, וכך השיג את האופניים שהוריו, עולים חדשים וחסרי אמצעים, לא היו יכולים לקנות עבורו.



"הסיפור הזה על האופניים, זה החיים שלי", אומר שירי כיום. "אני, כל החיים שלי לא חייב שום דבר לאף אחד. אני יודע שאני שנוי במחלוקת, ואני מטריף אנשים עם האמירות שלי, אבל זה אני. כיום, אין סיכוי בעולם שמישהו 'ימצא אותי' אפילו בגרם, כי אני בן אדם שבע. אני לא רוצה לחזור למקום הזה של הילד בלי האופניים, ולכן אני לא אעשה שטויות. חינכתי גם את הילדים שלי שיבינו מה המשמעות של יושר. בסופו של דבר, כל מה שנשאר לבן אדם זה השם שלו. כל השאר זה שטויות".



שירי סיים את לימודיו התיכוניים באמצע כיתה י"א, והשתחרר משירות ביחידת חרמש לאחר שנפצע בפעילות מהדף של פגז מרגמה, פציעה שבעקבותיה הוכר כנכה צה"ל בשיעור של 42%.



לאחר שחרורו דחה שירי הצעה מאגף השיקום של משרד הביטחון לעבוד כנהג מונית, והחל לעבוד בשורה של תחומים, כמו התקנת מזגנים ודודי שמש ועבודות כפיים אחרות. במשך השנים פתח חנות בגדים בבאר שבע, ובשלב מסוים היה גם הבעלים של חנות נקניקים, הראשונה שהביאה לנגב את מוצרי "פיקנטי". הוא החל לעבוד כקבלן בנייה ב-1982, כשזכה במכרז לפינוי חלקים מבסיס חיל האוויר בסיני ולהעברתם לבסיס חדש בנגב. פרויקט זה הוביל אותו לקבל עבודות נוספות, בין השאר כקבלן משנה של חברת סולל בונה.



הפריצה הגדולה שלו הגיעה בתחילת שנות ה-90, בעקבות גל העלייה הגדול. אלה היו שנות השגשוג של שירי: הוא העסיק כ-1,000 עובדים בפרויקטים שונים, משך לכיסו משכורת חודשית של כ-100 אלף שקל, נסע במרצדס שעלתה יותר מ-400 אלף שקל, והתגורר בווילה נאה ביישוב עומר.



באוקטובר 1998 הוא החליט למכור את כל החזקותיו בחברות הקבלניות השונות שבבעלותו. "חצי שנה לפני כן נסעתי לארה"ב כדי ללוות את בני בניתוח קשה שהוא היה צריך לעבור. ברגע שחזרתי, השתנה לי כל העולם. החלטתי לא לשמוע יותר על עסקים, ולהקדיש את זמני לעבודה ציבורית. שבעה חודשים אחרי זה כבר הייתי בכנסת", הוא אומר.



שירי עשה את המסלול הפוליטי במקביל לצמיחתו כאיש עסקים: בתחילת שנות ה-80 הוא נודע בנגב כפעיל בעניינים ציבוריים שונים, כמו חסימת כבישים במטרה להעלות את המודעות לנגב. ב-1984, כשעזר ויצמן ז"ל ובנימין (פואד) בן אליעזר הקימו את מפלגת "יחד"', היה שירי פעיל במפלגה באזור הדרום. מאז ועד היום הוא צמוד לבן אליעזר, שנחשב לפטרונו הפוליטי הראשון.



לאחר ש"יחד" התמזגה עם מפלגת העבודה, הצטרף שירי למפלגה ותוך כמה שנים נהפך לראש מחוז הנגב. ב-1995, כשאהוד ברק נכנס לפוליטיקה, הקליק בינו לבין שירי היה מיידי. "יש ביניהם קשר פוליטי זה שנים רבות", מסביר עו"ד אלדד יניב, לשעבר יועצו הפוליטי של ברק. "שירי היה ראש מחוז הדרום במפלגת העבודה, וכשברק התמודד בפריימריס 1997, הוא התחבר אל שירי כפי שהתחבר לראשי מחוזות אחרים - כגון שלום שמחון במושבים, או ישראל סביון בחיפה".



ב-1999 נהפך שירי האלמוני לח"כ, לאחר שקיבל מעט יותר מ-5,000 קולות של בוחרי מחוז הנגב במפלגת העבודה. אלמוני כל כך, עד שבעיתון "ידיעות אחרונות" הוצג כ"שירי ויצמן, אשת עסקים אשכנזייה מבאר שבע". שמו הפרטי ושם משפחתו הם מקור לבלבול עד היום, וגם הוא מתייחס לעצמו לעתים כ"שירי ויצמן". "כח"כ, שירי היה מוצלח במיוחד וחוקק את חוקי הנגב, מהחוקים החברתיים הכי חשובים שנחקקו פה בשנים האחרונות", מוסיף יניב. שירי נותר באלמוניות יחסית עד שב-2000 התפוצצה פרשת העמותות (ראו מסגרת).



ב-2003, לאחר שהספיק לכהן חודשיים גם כסגן שר הביטחון, שובץ שירי בעשירייה השלישית של מפלגת העבודה, אך הפעם נשאר בחוץ מכיוון שהמפלגה קיבלה 19 מנדטים בלבד. לדבריו, בשנים האחרונות החליט לעזוב את הפוליטיקה מרצונו ולחזור לעשייה העסקית, אף שבקלות היה יכול לקבל תפקיד בכיר. "יש לי מנדט במפלגה, אני חזק יותר מכל השרים", הוא אומר. "זה לא סוד שאני האיש הכי קרוב לאהוד ברק. לפני שנה וחצי יכולתי להתמנות לשר בממשלה, אבל לא רציתי".



סתירות בבית המשפט



מבחינת שירי, פרשת "תשואה 10" התנפחה מעבר לממדיה בשל היותו איש פוליטי. ייתכן שזה נכון. עם זאת, גם במקרים אחרים, בחברות הפרטיות של שירי, אלה שעמדו מולו התייחסו אליו גם כאל פוליטיקאי ואיש ציבור - והוא דווקא הרוויח מכך.



כך לדוגמה, במקרה של תביעה שהגישה חברת "קל וחומר" נגד חברת המיצים "סחוט טרי", ששירי הוא אחד מבעליה. בתביעה, שבה שירי מופיע באופן אישי כאחד הנתבעים, נטען ש"סחוט טרי" לא שילמה על שכירת מפעל בקריית גת, בניגוד לחוזה השכירות. לפני כחודש, בעדותו בבית משפט השלום בתל אביב, הסביר מנהל החברה צבי פוגץ מדוע סמך על שירי אף שההסכם ביניהם היה בעל פה. "הוא דפק על החזה ואמר ששירי ויצמן לא חייב כסף לאף אחד", העיד פוגץ. "בא מישהו שהוא ח"כ לשעבר ואמר שהוא ישלם לי - אני יוצא מנקודת הנחה שהכל בסדר".



שירי טען מנגד כי לא שילם שכירות מפני שלמבנה לא היו היתר בנייה ורישיון עסק, וכי בשל כך נגרם לחברה נזק של 2 מיליון דולר. במהלך המשפט עלו כמה התנהגויות בעייתיות של שירי. במהלך חקירתו הנגדית בבית המשפט, הוא העיד כמה פעמים כי הוא "לא זוכר". כמו כן, התגלו סתירות בין תשובתו על דוכן העדים לדברים שעליהם הצהיר בכתב קודם לכן בפני בית המשפט. כך לדוגמה, טען שירי בתצהירו הכתוב שהוא בדק לפני העסקה אם למבנה יש רישיון עסק, אך על דוכן העדים אמר שלא בדק מכיוון שבאותו מועד אי אפשר היה לבדוק זאת. כשעומת עם הסתירה, השיב שירי: "אני לא זוכר. אני אומר שאני לא בדקתי".



בהמשך חזר בו שירי מדברים שנכתבו בכתב ההגנה בדבר פגישה בין בן דודו יונה שמש לבין צבי פוגץ. "יונה מעולם לא פגש את צביקה", אמר שירי על דוכן העדים. "אין לי ספק שאני אנצח ופסק הדין יהיה מביך מאוד, בבחינת 'קל וחומר'", אמר שירי השבוע.



מקרה נוסף שבו שורבב שמו של שירי הוא סכסוך בין חברת "טללי הנגב" לבין משפחת ארליך, משפחת קבלנים ידועה מאזור המרכז. שירי, בעבר אחד מהבעלים, משמש כיום בתפקיד ניהולי בחברה. משפחת ארליך טוענת, באמצעות עו"ד ליאור רוב, כי לא הועברו אליה מלוא הכספים על קרקע שמכרה לחברה.



אחד מסלעי המחלוקת הוא ההסכם שעליו חתם האב, אבנר ארליך ז"ל. לטענת בנו, מיכאל ארליך, ב-1999 החתים בלפור קיוויתי, עורך דינה של "טללי הנגב" ומקורבו של שירי, את ארליך האב על עסקה למכירת קרקע ליד באר שבע. לטענת משפחת ארליך, קיוויתי ניצל לרעה את מצבו של האב - אז אדם חולה בן יותר מ-80 - והחתים אותו ללא נוכחות עורך דינו או אחד מילדיו. לכתב התביעה צורף מכתב שכתב עו"ד יוסף עציון, שהיה פרקליטו הקבוע של ארליך במשך כ-25 שנה ונשלח לקיוויתי בנובמבר 1999, ימים לאחר חתימת ההסכם.



"הזהרתיך שלא תחתים את ארליך על שום מסמך בלי ידיעתי ובלי בדיקתי", כתב עציון לקיוויתי. "שמעתי שהרוכש הוא ח"כ ויצמן שירי, ואם הוא השתתף ב'חגיגת' ההחתמה, אין לי אלא להביע פליאה על כך וזאת אם לנקוט בלשון המעטה".



קיוויתי, מנגד, טען שארליך תיפקד היטב למרות גילו, דבר שעליו העיד גם בנו בהליך משפטי אחר. שירי טוען שכלל לא היה מודע למהלך של קיוויתי. בימים אלה הגיעו שני הצדדים לפשרה עקרונית.



הדיח דירקטורים



לפני קצת יותר משנה מונה שירי לתפקיד מנכ"ל מפלגת העבודה במקום איתן כבל, האחרון שנשא בתואר המיתולוגי "מזכ"ל". מאז המשיך שירי במאמצים של קודמו להפחתת חובות המפלגה על ידי מכירת מבני הסניפים שלה. לפני שלושה חודשים החלה מהומה במפלגה כששירי מונה לתפקיד יו"ר קרן כצנלסון, והחל להתערב בנעשה בה. הקרן, שהוקמה לאחר מותו של ברל כצנלסון ב-1944, היא קרן ציבורית שנועדה להנחיל את מורשתו. כספיה שימשו במשך השנים לפעילות חינוכית ולא לפעילות פוליטית של מפלגת העבודה, אף שהקרן נמצאת באופן רשמי בשליטת המפלגה.



הקרן מחזיקה במאות דונמים של שטחים חקלאיים ליד מכללת בית ברל, ליד כפר סבא. בקופתה יש 40 מיליון שקל במזומן, מקדמה על חשבון המכירה של מכללת בית ברל לעמותה שמנהלת את המכללה, שכיום שוכרת את המבנים מהקרן אך ב-2013 תיהפך לבעלים שלהם.



"המינוי שלו ליו"ר קרן כצנלסון הוא שערורייתי", אומרת שרת החינוך לשעבר יולי תמיר. "בית ברל הוא העתודה החינוכית האחרונה שנותרה למפלגת העבודה ולשמאל. העומד בראשה צריך להיות אדם עם שאר רוח שעוסק בחינוך ובחברה. שירי לא עונה על הקריטריונים האלה. גם המינוי שלו למנכ"ל המפלגה לא ראוי. לא מכבר הלך לעולמו ידידנו לובה אליאב ז"ל, שהיה בעבר מזכ"ל המפלגה. איש אידיאולוגי, כמו אחרים שהחזיקו בתפקיד והיו אנשים בעלי שיעור קומה. ללובה אליאב ולברל כצנלסון לא מגיע שוויצמן שירי יירש אותם".



לא מעט בכירים במפלגה, המסכימים עם דבריה של תמיר אך לא מעזים לומר זאת בפומבי, חוששים ששירי מתכוון להשתמש בנכסי הקרן לעניינים פוליטיים שונים, כגון קמפיינים פוליטיים של אהוד ברק. עמותת אומ"ץ מתחה ביקורת על כך שאיש עסקים מתחום הנדל"ן עוסק במקביל בענייני נדל"ן כחלק מתפקידו הפוליטי.



שירי לא מבין על מה המהומה. לדבריו, אין שחר לדיבורים על נדל"ן או על שימוש בכספי הקרן לשימושים פוליטיים, דבר שממילא לא יאושר על ידי משרד המשפטים, המפקח על הקרן.



בימים אלה יוזם שירי בניית בית אבות סיעודי על שטח של 40 דונם מתוך קרקעות בית ברל, לשימושם של נכי צה"ל ושל ניצולי שואה. זאת כדי שקרן כצנלסון תמשיך לקבל הכנסות גם לאחר שהמכללה תסיים להעביר את דמי השכירות ב-2013. "מכיוון שמדובר במטרה ציבורית, אפשר יהיה לשנות את ייעוד הקרקע", הוא אומר. "בא ויצמן שירי, מייצר משהו חדש לטובת המשך קיומה של הקרן. מה רע בזה?"



לאחר שנכנס לתפקידו, הדיח שירי כמה דירקטורים בבית ברל. את הצעד הוא נימק בצורך לרענן את השורות ולצמצם את מספר הדירקטורים. על הדרך הוא נכנס לעימות חזיתי עם ד"ר צביה (ציקי) ולדן, בתו של נשיא המדינה ומרצה בבית ברל. ולדן, יחד עם דירקטורים אחרים שהודחו, היתה חתומה על מכתב חריף לאהוד ברק, המתריע מפני השתלטות המפלגה על נכסי הקרן. שירי מאשים את ולדן בכך שגורמים הקשורים אליה קיבלו 500 אלף שקל מהקרן באופן לא תקין: 200 אלף שקל שקיבלה ועידת הנשיא של האב שמעון פרס, ו-300 אלף שקל שקיבלה העמותה החינוכית בינ"ה, שבה פעילה ולדן. "בכובע אחד היא מרצה בכירה במכללה, בכובע השני יש לה עסקים עם הקרן", אומר שירי.



ולדן אומרת בתגובה: "זה קשקוש. אני נקייה לחלוטין. הקרן נתנה כספים לגופים שאני קרובה אליהם באופן רעיוני, גופים שבהם אני מתנדבת. הטענות שלי כלפיו יתבררו בבית המשפט. בינתיים הוא נופל ולא אני. רשות ניירות ערך פשטה על המשרדים שלו, לא על שלי".



בישיבה שהתקיימה באחרונה בקרן כצנלסון, נשמע שירי אומר שהוא מתכוון לסגור את המרכז הרעיוני, הגוף המארגן את הפעילויות החינוכיות. לשומעיו אמר שהסמינרים של המרכז לא מעניינים אותו, מכיוון שהמשתתפים לא זוכרים לאחר מכן למי להצביע בקלפי. לפי מה שהבינו שומעיו, עדיף להשתמש בכסף כדי לחלק מלגות - וכך יזכרו אנשים למי להצביע.



"מי שאמר לך את זה לא דייק", אומר שירי. "אני אמרתי שהאופן שבו עבד המרכז הרעיוני עד היום אינו אפקטיבי. בסוף, בלי להתבייש, אנחנו צריכים לראות פירות מהעניין הזה. לא צריך להיות צבוע ולא להתחסד. מה קרה שם? חילקו מיליונים. אין סיבה בעולם להוציא חצי מיליון שקל על אתר אינטרנט. האתר של בנק ישראל עלה פחות. אני לא הולך לסגור את המרכז הרעיוני. אני פשוט הולך לשנות את כל התפישה. כיום יש שם דברים הזויים, כמו ח"כים שערכו סמינרים על חשבון הקרן".



זאת לא הבעיה היחידה שעלתה בקרן. לפני שבועיים היא ערכה טקס חגיגי שבו חולקו מטעמה 40 מלגות לסטודנטים. רשימת מקבלי המלגות נקבעה לפני ששירי נכנס לתפקידו, אך לאחר שראה אותה, דרש שירי להוסיף שמות. ההוספה נעשתה ללא קריטריונים מסודרים, והמלגות חולקו דרך פעילים במפלגה לסטודנטים במגזר הערבי והדרוזי. גורמים בקרן טענו כי השמות החדשים השתייכו, באופן זה או אחר, למחנות מסוימים במפלגה.



"איזה קריטריונים? מה, לסטודנט יש צבע?", אומר שירי. "בסך הכל שאלתי למה אין ברשימה ערבים ודרוזים. נוספו ארבעה שמות שלא ידעתי מיהם בכלל. אז נכון, זה היה דרך ח"כ ראלב מג'אדלה, אבל מה, הוא בן ברית פוליטי שלי? כמו תמיד, גם כאן עשיתי את הדברים באמונה שלמה, ביושר ובניקיון כפיים".