ההזדמנות האחרונה של הנגב

>> מי שנתקל בשנה האחרונה בשר האוצר, יובל שטייניץ, שמע ממנו עשרות אם לא מאות פעמים את המונח "תקציב דו-שנתי". בסביבתו הקרובה זה כבר הפך לבדיחה. כשהשר מדבר על תקציב דו-שנתי, כולם מתחילים להתגרד ולהמהם, "שוב הוא מתחיל עם זה".

שטייניץ משתבח בהישג המיוחד שהצליח להעביר אשתקד בחסות המשבר הכלכלי הגלובלי, התאהב ברעיון והנה, גם עתה, הוא מנסה בכל כוחו לקדם הנהגת תקציב דו-שנתי ל-2011-2012. השר כל כך רוצה את התקציב הדו-שנתי הזה, שכל שאר הדברים לא מעניינים אותו.



למעשה, העברת התקציב לשנתיים נהפכה למשימת העל של האוצר והעומד בראשו, עד כדי כך שנשתכחה העובדה שתקציב הוא בסך הכל אמצעי ולא מטרה; הוא כלי לקידום מדיניות ולא מדיניות בפני עצמו. אבל אצל שטייניץ השאיפות מתמקדות בהעברת התקציב עצמו. זה היעד שלו, בזה הוא רואה הישג.



כך, במקום שסוגיית התקציב תשמש לדיון בקביעת מדיניות ארוכת טווח להצמחת המשק ולקידום יעדים בתחומי החינוך, הרווחה, שוק העבודה והתשתיות, כל הדיון מתנקז לשאלה אם יעבור תקציב לשנה או לשנתיים. אפשר למצוא יתרונות וחסרונות בהעברת תקציב דו-שנתי, אבל תקופת התקציב לכשעצמה היא עניין טכני לחלוטין, ומי שמציב את התקופה כיעד מרכזי - הוא אדם חסר חזון.



בחברות וארגונים רציניים מחליטים על כיוון לפני שמחליטים על התקציב - צמיחה, הגדלת נתח שוק, כניסה לשווקים חדשים, רכישות, השתלטויות ולפעמים סתם שמירה על הקיים. כל משימה ויעד הם בסדר, ובלבד שהם מוגדרים והארגון יודע לאן הוא הולך.



מה הסיפור של התקציב הקרוב? איזה מדיניות הוא הולך לעודד? מה יהיו סדרי העדיפויות שלו? אילו יעדים הוא יגשים? את השאלות האלה הפנינו בשבועות האחרונים לכמה אנשים במשרד האוצר. אחד הבכירים שבהם סיפק לי את התשובה הבאה: "אתה יודע איך זה. נבקש לקחת קצת מהביטחון, אולי ניתן קצת יותר לדברים אחרים. הכיוון הוא קצת לקצץ. כמו בכל שנה, אתה יודע".



זוהי, אם כן, האג'נדה של מדינת ישראל והניהול הכלכלי שלה. לקחת קצת מכאן ולתת קצת לשם. אל תחפשו כאן חזון, הסתכלות ארוכת טווח או רצון של ממש להשפיע על איך תיראה המדינה בשנים הקרובות. כל חזונו של שר האוצר הוא להעביר תקציב שייתן לו שקט של שנתיים. הוא רוצה לרכז את כל התלונות, הלחצים, הסחטנות והאינטרסים של המפלגות השונות לכמה חודשי דיונים, שבסופם יישארו לו שנתיים של שקט. אבל מה ייעשה בתקופת השקט הזו? מילא אם היא היתה מנוצלת לטובת מטרות חיוביות ושאפתניות. סתם שקט לשם שקט? מה עם החזון?



להפוך את הנגב לאטרקטיבי



קחו, למשל, את פרויקט העברת בסיסי צה"ל לנגב, ואת ההצהרות של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, על חיבור המרכז לפריפריה. מדובר בחזון של ממש לעשור שלם ויותר מכך, ולכאורה, יש כאן הזדמנות אדירה להפוך את הנגב למנוע צמיחה משמעותי שיביא לידי מימוש את הפוטנציאל של האזור. בפועל, נראה כי ההזדמנות הזו יכולה בקלות להתמסמס ולחסל סופית את הסיכוי לקפיצת מדרגה משמעותית של הנגב.



העברת בסיסי ההדרכה, המודיעין, התקשוב וטייסת התובלה מהמרכז לנגב, הם צעד חשוב שיספק כ-5,000 משרות של אנשי קבע בנגב ויגדיל את הנוכחות של החיילים הסדירים בנגב בכמה עשרות אלפים בשנה. מנגד, סלילת הכבישים והרכבות שמתכנן נתניהו, יקרבו מאוד את הנגב למרכז, ואז תעלה השאלה בשביל מה בכלל לעבור לגור בנגב, אם ממילא אפשר להגיע לשם בחצי שעה או שעת נסיעה מתל אביב?



וזה המקום שבו הממשלה נכשלת. כבישים מהירים הם תנאי הכרחי, אך לא מספיק כדי להפוך חבל ארץ מרוחק לאטרקטיבי. כדי שהנגב ימשוך אליו אוכלוסייה חזקה, הוא צריך להציע הרבה יותר מנגישות תחבורתית. מה אנחנו מצפים מסביבת המגורים שלנו? שתהיה לנו תעסוקה טובה, מערכת חינוך חזקה ומוקדי תרבות ובילוי. בלי טיפול בכל התחומים האלה, יהיה קשה לחבר את הנגב למרכז, ולמעשה אף עלולה להיווצר תוצאה הפוכה של מעבר אוכלוסייה איכותית מהנגב למגורים באזור המרכז.



אותם אנשים ימשיכו לעבוד בנגב - במפעלים הכימיים, באוניברסיטה בבאר שבע, בבית חולים סורוקה ובקרית המחקר הגרעיני שליד דימונה - אבל יעתיקו את מקום המגורים שלהם לראשון לציון, נס ציונה ותל אביב, כי האפשרויות בתחומי החינוך והתרבות במרכז גדולות יותר. התוצאה היא שהצפיפות במרכז הולכת וגדלה, מחירי הנדל"ן שם מאמירים וריכוז האוכלוסייה בשטח כה צפוף יכול להוות סיכון ביטחוני עתידי.



כדי שהנגב יפרח אין די ביצירת מקומות עבודה, אלא נדרש גם גיוון תעסוקתי. יישובים לא יכולים לפרוח באמת על בסיס היצע תעסוקתי מוגבל שכולל עבודה במפעלים כימיים ובכור גרעיני, כי מי שעיסוקו וכישוריו מתמקדים בתחומים אחרים, כמו פיננסים, מדיה, שיווק, משפט או היי-טק - יחפש את עצמו במקומות אחרים.



אין זה אומר שהנגב יכול להפוך בהכרח למעצמה בתחום ההיי-טק או המדיה דווקא. יש לזהות את הנכסים הייחודיים של האזור ועל בסיסם לייצר הזדמנויות תעסוקה מגוונות. לנגב לא חסרים נכסים ייחודיים: תיירות מדברית, שמש חזקה שמאפשרת פיתוח של אנרגיה סולארית וקהילות ייחודיות בעלות פוטנציאל לא מנוצל, כמו הפזורה הבדווית והשחורים העבריים (2,000 איש שיכולים בקלות לאכלס מוקד טלמרקטינג של דוברי אנגלית).



הדברים האלו לא יקרו אם לממשלת ישראל לא יהיה חזון ברור ומוגדר שמציב יעדים שאפתניים להפיכת הנגב לחבל ארץ פורח.



ממשלות לא צריכות להקים בעצמן את מוקדי התעסוקה, החינוך והבילוי, אבל יש להן את הכוח לעודד יזמים באמצעות תמריצים שונים כדי שזה יקרה. זה עדיין לא מאוחר להסתכל שוב על התקציב הדו-שנתי או התלת-שנתי ולהכניס לתוכו חזון מלהיב.