לישראל לא חסרים מים - חסרה לה אנרגיה

>> חיסכון במים היא אחת הסיסמאות שהוטמעו בכולנו, בהצלחה לא מועטה, מאז קום המדינה. גם כיום ממשיכה המדינה לנסות לשכנע אותנו שחיסכון במים הוא אחד העניינים החשובים שעומדים על הפרק מבחינתנו כאזרחים טובים. בשם החיסכון המקודש החליטה המדינה לחלק חסכמים בהשקעה לא קטנה ולשטוף לנו את המוח עם הקמפיין "ישראל (שוב) מתייבשת".

אלא שהזמנים השתנו. משק המים אכן נמצא כיום במשבר, וחיסכון הוא צו השעה, אבל גם לפי הצהרות רשות המים, המשבר יסתיים בעוד כשלוש שנים. מה צפוי לקרות אז? נפח ההתפלה יגיע ל-600 מיליון מ"ק בשנה, והמים המותפלים יהוו כ-80% מכמות המים הדרושה לשימוש העירוני, וכמעט כל כמות המים המסופקת לערי החוף - שיעור חסר תקדים בעולם (חוץ מבמפרץ הפרסי). השאלה היא אם בעידן החדש הזה החיסכון במים יהיה עדיין צורך קיומי של ישראל. האם גם כאשר ברור שניתן להתפיל כמויות מים בלתי מוגבלות במחיר סביר, צריך להמשיך על אוטומט עם המנטרה של חיסכון במים?



פרופ' אורי להב מהפקולטה להנדסה אזרחית וסביבתית בטכניון ופרופ' רפי סמיט מהפקולטה להנדסה כימית בטכניון, טוענים שבטווח הארוך התשובה לשתי השאלות האלה היא שלילית. במאמר שפירסמו בכתב העת "אקולוגיה וסביבה", מציגים להב וסמיט עמדה מקורית שלפיה אין לנו בעיה של מים, ומדובר בכלל בשאלה של חיסכון באנרגיה, שכן המשאב הכמעט יחיד הנצרך כאשר מייצרים מים - הוא אנרגיה. "הדרישה החד-משמעית לחיסכון במים נעשית משמעותית פחות כאשר מקור המים בלתי מוגבל. בחיסכון במים אין פוטנציאל לחיסכון משמעותי באנרגיה ברמה הלאומית, ולכן רצוי להפנות את מאמצי החיסכון ומשאבי הפרסום לצרכן אנרגיה אחר", הם אומרים.



החשבון לקוח מתוך מאמר אחר של סמיט מ-2008 (מהעיתון המדעי "es&t"): כדי להתפיל מ"ק אחד של מי ים נדרשת אנרגיה בסך 3.75 קילו-ואט לשעה (כמות זו עולה במקצת כאשר מחשבים גם את האנרגיה הדרושה להובלת המים לצרכנים). זוהי כמות אנרגיה השווה לנסיעה של 2-9 ק"מ ברכב פרטי או להפעלת מזגן ביתי לא גדול במיוחד במשך שעתיים. סמיט מצא גם, למשל, שנסיעה משפחתית לטיול של 300 ק"מ שוות ערך, מבחינת האנרגיה, לייצור מי ים מותפלים עבור משפחה בת ארבע נפשות, הצורכת 16 מ"ק לחודש, למשך שבעה חודשים.



מהו פוטנציאל החיסכון באנרגיה הנובע מחיסכון אפשרי במים ברמת האזרח הבודד? כל אחד מאתנו צורך בשנה 100 מ"ק מים (כולל צריכה עירונית ציבורית). לפי הלמ"ס, כל אזרח נוסע בממוצע כ-5,000 ק"מ בשנה. בהנחה שכל 5 ק"מ שווים (בממוצע) מבחינה צריכת האנרגיה למ"ק אחד של מי ים מותפלים, הרי שכל אחד מאתנו צורך בנסיעה במכונית במשך שנה כמות השקולה ל-1,000 מ"ק מים, כלומר פי עשרה יותר מהאנרגיה הנדרשת עבור ייצור המים שהוא משתמש. מחישוב זה אפשר להבין שחיסכון של כ-10% במרחק הנסיעה ברכב הפרטי, שווה לחיסכון באנרגיה שדי בה לייצר את כל המים שאנו צורכים. באותו אופן, 200 שעות הפעלה של מזגן ביתי בינוני שקולות כנגד כל צריכת המים השנתית שלנו.



להב וסמיט מראים עוד כי ההתפלה בהיקפה המלא תעלה את צריכת האנרגיה בישראל ב-2013 בכ-2% בלבד - וזאת עוד מבלי להפחית את האנרגיה שתיחסך בזכות הפסקת שאיבת מי הכנרת לגובה של כ-300 מטר והזרמתם למרחק מאות ק"מ במוביל הארצי. לטענתם, חיסכון של 2% במשק האנרגיה הוא יעד בר השגה, אך ברור שלא ניתן לחסוך את האנרגיה הזאת באמצעות חיסכון במים, שכן אז יש לחסוך כמות השווה לכל מה שמותפל, כלומר 80% מהמים המיועדים לשימוש בערים הגדולות.



"החיסכון רצוי תמיד, אך כשדנים בקיום או באי קיום של מדשאות בערים, ראוי שנחליט באופן שכלתני מה חשוב לנו יותר", הם אומרים. "עם התקדמות מערך ההתפלה אנו צפויים לעבור למצב שבו מבחינה הסביבתית ומבחינת איכות החיים שלנו, החיסכון באנרגיה יהיה חשוב ואפקטיבי פי כמה מהחיסכון במוצר הצריכה הספציפי הקרוי מים. על כל אחד מאתנו מוטלת החובה לחסוך באנרגיה עד כמה שהוא יכול, אך נראה שחיסכון ישיר בצריכת בנזין וחיסכון בחשמל הן דרכים יעילות יותר".